מתאהבת
''ערב קיץ זב עסיס על יומך היגע, כהוא כנווה מדבר, יודע, מיקומו רק זה המתהלך, אל מעבר לגבולות דמיונך את גופך...'' אל פריים מושלם של צהריים אני מובהלת חזרה מחלום בהקיץ. ענפי השקד הם מסגרת וברקע פריחת החמציץ. מצהיבה היא, בוהקת, כסוד שנשמר, אל חמצן קרני שמש, אל מראות המחר.. וכבוהק מבריק זה שיש בו מין שטות, כך עולה מבוכה בי - 'הו, אולי זו טעות?!' אך אויה לי, אני, איילה מן הבר, כי גורל רגשותיי, נחרץ הוא, כה מר. שהרי זה ברור, כה פשוט ושטותי. אל העלם ההוא נגדשה ערגתי. אוי כאב! כאב דק, מתפתל. זה ליבי המצונן הוא, כנראה משתעל. שהרי זה נדבקתי בנגיף הנורא, אהבת זמן החורף את עיניי שעיוורה... בוא אליי פרפר נחמד!, שב אצלי, שים שם היד!, שתה צופי, המתוק, הרווה צמאונך, אהיה לך בית, מקלט, צור מחצבתך. אני רוצה רק אותך, גס כסוס, מסורבל, ונעימה קרבתך, והשיער המקורזל. ריח בוץ וזיעה ועשן וקפה, של הגבר, טייל, איש כפיים, יפה, מחכה רק לך אני בין השמשות, רוצה שוב לנוח בידייך הנוקשות, צלקות חרושות. בוא לכאן אמיצי, בוא ילדי, בוא לוחם. שים ראשך על חזי, לב פועם, הינחם. אלטף את גבישי שיערך, ואוהב את אפך, ואספוג דמעתך, ואשקיט נהמת מבוכת בכייך, ואטעם בלשוני עור כתף מלוחה, ואהיה המאושרת בכל נשות התבל, וליבי הקטנטן יצעק אוהב וסובל, כי ימלא הוא כל כך ממבול הרגשות, מחדריו יעלו אל עליות נגדשות. אני אשיר את שירה של שרה הזקנה. אני אצרח מבכי תודה, לא מאמינה. אך זכור איש ספרטני, גבר רב, בית שרירים, כי בפנים זאטוט אתה, תינוקי, בן עופרים. כי אני עץ הפיסטוק. האלון. האלה. אני הסוף בו תגיע, ונקודת התחלה. אני הנותנת חיים בתינוק. אני נושאת את הילד, שילך עוד רחוק. אני חמלתך בליל, מסולם מלאכים. אני קרן מזבח, בימים חשוכים. אני כעס הים, שדת מצולות. אני מים עד נפש, אני קרב חתולות. כי אני הראשונה והאחרונה, מושא הסגידה והבוז. הזונה והקדושה, הרעיה והבתולה. הבית החם, התיק הארוז. אני האם והבת, אני זרועותיה של אמי, אני העקרה, וילדי הם רבים. אני הנשואה בכבוד והתמיד רווקה, אני היולדת ברוב כאבים. אני הנחמה על סבלך בלידה, אני הרעיה והבעל הטוב. והאיש שלי הוא מי שגידלני, אני ילדתו, הוא אחי הקרוב. אני אמו של אבי, אחותו של בעלי, שדת לילה, הפייה הטובה. כבדני תמיד, כי הייתי ירח, ואהיה החמה הקרבה. כוחך היחידי, יהיה זה שאתן. תקוותך היחידה היא אני. התחנן.
''ערב קיץ זב עסיס על יומך היגע, כהוא כנווה מדבר, יודע, מיקומו רק זה המתהלך, אל מעבר לגבולות דמיונך את גופך...'' אל פריים מושלם של צהריים אני מובהלת חזרה מחלום בהקיץ. ענפי השקד הם מסגרת וברקע פריחת החמציץ. מצהיבה היא, בוהקת, כסוד שנשמר, אל חמצן קרני שמש, אל מראות המחר.. וכבוהק מבריק זה שיש בו מין שטות, כך עולה מבוכה בי - 'הו, אולי זו טעות?!' אך אויה לי, אני, איילה מן הבר, כי גורל רגשותיי, נחרץ הוא, כה מר. שהרי זה ברור, כה פשוט ושטותי. אל העלם ההוא נגדשה ערגתי. אוי כאב! כאב דק, מתפתל. זה ליבי המצונן הוא, כנראה משתעל. שהרי זה נדבקתי בנגיף הנורא, אהבת זמן החורף את עיניי שעיוורה... בוא אליי פרפר נחמד!, שב אצלי, שים שם היד!, שתה צופי, המתוק, הרווה צמאונך, אהיה לך בית, מקלט, צור מחצבתך. אני רוצה רק אותך, גס כסוס, מסורבל, ונעימה קרבתך, והשיער המקורזל. ריח בוץ וזיעה ועשן וקפה, של הגבר, טייל, איש כפיים, יפה, מחכה רק לך אני בין השמשות, רוצה שוב לנוח בידייך הנוקשות, צלקות חרושות. בוא לכאן אמיצי, בוא ילדי, בוא לוחם. שים ראשך על חזי, לב פועם, הינחם. אלטף את גבישי שיערך, ואוהב את אפך, ואספוג דמעתך, ואשקיט נהמת מבוכת בכייך, ואטעם בלשוני עור כתף מלוחה, ואהיה המאושרת בכל נשות התבל, וליבי הקטנטן יצעק אוהב וסובל, כי ימלא הוא כל כך ממבול הרגשות, מחדריו יעלו אל עליות נגדשות. אני אשיר את שירה של שרה הזקנה. אני אצרח מבכי תודה, לא מאמינה. אך זכור איש ספרטני, גבר רב, בית שרירים, כי בפנים זאטוט אתה, תינוקי, בן עופרים. כי אני עץ הפיסטוק. האלון. האלה. אני הסוף בו תגיע, ונקודת התחלה. אני הנותנת חיים בתינוק. אני נושאת את הילד, שילך עוד רחוק. אני חמלתך בליל, מסולם מלאכים. אני קרן מזבח, בימים חשוכים. אני כעס הים, שדת מצולות. אני מים עד נפש, אני קרב חתולות. כי אני הראשונה והאחרונה, מושא הסגידה והבוז. הזונה והקדושה, הרעיה והבתולה. הבית החם, התיק הארוז. אני האם והבת, אני זרועותיה של אמי, אני העקרה, וילדי הם רבים. אני הנשואה בכבוד והתמיד רווקה, אני היולדת ברוב כאבים. אני הנחמה על סבלך בלידה, אני הרעיה והבעל הטוב. והאיש שלי הוא מי שגידלני, אני ילדתו, הוא אחי הקרוב. אני אמו של אבי, אחותו של בעלי, שדת לילה, הפייה הטובה. כבדני תמיד, כי הייתי ירח, ואהיה החמה הקרבה. כוחך היחידי, יהיה זה שאתן. תקוותך היחידה היא אני. התחנן.
