משתפת...

omnama

New member
משתפת...

שמתי לב שבכל פעם שאני מספרת למישהו על ההריון (ומיד מסבירה גם שמדובר בפונדקאות ולא ילד שלי)
אני צריכה לקחת כמה דקות כדי להכיל את התגובה של הצד השני...
עד כה רק תגובות חיוביות

לפעמים זה מלווה בהרבה שאלות (אני עונה ברמה שמתחשק לי באותו הרגע)
לפעמים יש התרגשות מאד גדולה (בעיקר נשים...) לפעמים ממש דמעות (כנראה תלוי קרבה לנושא הפריון...) לפעמים רוצים להתחבק איתי...
יוצא שלפעמים אני מתלבטת אם להגיד בכלל (כי למרות שכבר שבוע 25, לא ממש רואים עלי שאני בהריון...) ואם יש לי כח לעצור עכשיו את החיים שלי לכמה דקות כדי לתת את תשומת הלב שהצד השני זקוק לה...

וגם, התגובה הכי priceless עד כה:
יושבים עם חבר רחוק בפאב.
הוא שואל למה אני לא שותה בירה. אני מספרת לו שאני בהריון.
החבר מחייך חיוך רחב לבעלי.
בעלי מחייך אליו בחזרה.
החבר מנסה לעקוץ את בעלי: "מה אתה מחייך? מי אמר שזה שלך?"
בעלי מחייך חיוך רחב יותר ואומר לו: "אני יכול להבטיח לך שזה לא שלי!"
חבר המום

אני מוסיפה: "זה אפילו לא שלי!"
חבר נחנק.

קיבל הסבר...
 

platti

New member
מצחיקים אתם


האיש שלי אוהב לאחרונה לספר לאנשים שאני בהריון, אבל זה לא שלו.. אחרי שתיקה מביכה הוא אומר שלמרות זאת הוא החליט לתמוך בי והוא מקבל את ההיריון ועוזר בכל מה שצריך...
רק אחרי שהוא מקבל תגובות של: וואלה אחי, כל הכבוד, לא יודע אם אני הייתי יכול לקבל את זה... (או לפעמים בסגנון קצת שונה) הוא מסביר על הפונדקאות.
בנוגע אלי, אני נוטה לשיתוף יתר של א.נשים. למרות שזו בהחלט התלבטות אם להתחיל בכלל לספר במיוחד כשאני בדיוק צריכה לאסוף את הילדים מהגן או כל סיטואציה אחרת שבה אני ממהרת...
גם אני קיבלתי תגובות טובות מאוד עד עכשיו, חלק מאוד מרגשות.. אבל אני יודעת גם שלפחות במקרה אחד שבו יצא לי לדבר על הפונדקאות חיכו שאני אלך ורק אז התפתח דיון מורכב על הנושא. הייתה שם חברה שלי שייצגה את עמדתי בכבוד אבל הצטערתי דווקא שלא פתחו את זה כשהייתי...
 
למעלה