NוNין cוcNו
New member
משתפת..
ודאי שמתם לב שלא נוכחתי באמת בשבועיים האחרונים פחות או יותר.. בטח לא כהרגלי.
ובכן. אתמול... היתה לי תובנה.
אקדים ואומר שלפעמים החיים לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים, וראוי ורצוי שנשאל.. למה, מתי, מדוע, כיצד וכו'
אתחיל מלקראת הסוף...
אני לא אוהבת סופים, אני לא מצטיינת בהם, למעשה אני די בורחת מהם.
וככה, לקראת סוף הקורס שאני לוקחת כרגע אני מרגישה שיש לי חסימה.
לא מסוגלת להמשיך.
אתמול בשיעור, הייתי ולא הייתי. רשמתי, הנהנתי. אפילו קצת השתתפתי. אבל לא הייתי כהרגלי.
בעצם אתמול זה היה השיא של השבועיים או יותר האחרונים.
אתמול הבנתי למה אני לא אוהבת סופים. ירדתי לעמקי נשמתי, בעזרתה האדיבה של רונית,
עשיתי מסע בזמן לאחור, וראיתי את אמי מקבלת את "סטירת הלחי" של חייה.
כשאבא בגד.
לכאורה, היא היתה בתקופה של הכל טוב, שאננות, TOO GOOD TO BE TRUE...
ושם היה הפחד הכי עמוק שלי. שאהיה כמוה, שיבגדו בי, במצב שהוא הכי טוב מבחינתי.
לכן אני לא טובה בסופים. תמיד סיימתי קשרים קודם... לפני שיסיימו איתי (מצחיק שעכשיו אני מבינה את זה)
הבטחון שלי בחיים הוא חוסר בטחון.
זימנתי לחיי סיטואציות שבהם אהיה בחוסר בטחון, כדי להרגיש בטוחה. פרדוקסלי משהו...
חייתי על הקצה הרבה זמן - זה ריגש אותי, זה גרם לי לחיות, רק כך הייתי מסוגלת - רק זה גרם לי להרגיש בטוחה.
בטוחה שאלו החיים.
אחרי המסע הזה, הצלחתי לנשום. נשמתי עד סוף הבטן, ועם כל נשיפה יצאה גם אנחת רווחה, ויצאו גם דמעות.
וואוו איזו הקלה.
פתאום אני מבינה מה עשיתי לעצמי כל החיים...
עכשיו אני יודעת איך לשנות.
עכשיו אני יודעת שבטוח ואפשרי לי להיות בטוחה.
שבטחון, כלכלי, זוגי, משפחתי - הוא נחלתי גם ללא חיים על הקצה.
מקווה שאיכשהו שיתוף המסע, יעזור למישהו...
אני יודעת שהמסע שלי אל עצמי לא תם, יש עוד הרבה דברים לשחרר
לפחות, אני יודעת שבטוח לי לשחרר
אוהבתותכם
ותודה לכולם על היותכם
ודאי שמתם לב שלא נוכחתי באמת בשבועיים האחרונים פחות או יותר.. בטח לא כהרגלי.
ובכן. אתמול... היתה לי תובנה.
אקדים ואומר שלפעמים החיים לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים, וראוי ורצוי שנשאל.. למה, מתי, מדוע, כיצד וכו'
אתחיל מלקראת הסוף...
אני לא אוהבת סופים, אני לא מצטיינת בהם, למעשה אני די בורחת מהם.
וככה, לקראת סוף הקורס שאני לוקחת כרגע אני מרגישה שיש לי חסימה.
לא מסוגלת להמשיך.
אתמול בשיעור, הייתי ולא הייתי. רשמתי, הנהנתי. אפילו קצת השתתפתי. אבל לא הייתי כהרגלי.
בעצם אתמול זה היה השיא של השבועיים או יותר האחרונים.
אתמול הבנתי למה אני לא אוהבת סופים. ירדתי לעמקי נשמתי, בעזרתה האדיבה של רונית,
עשיתי מסע בזמן לאחור, וראיתי את אמי מקבלת את "סטירת הלחי" של חייה.
כשאבא בגד.
לכאורה, היא היתה בתקופה של הכל טוב, שאננות, TOO GOOD TO BE TRUE...
ושם היה הפחד הכי עמוק שלי. שאהיה כמוה, שיבגדו בי, במצב שהוא הכי טוב מבחינתי.
לכן אני לא טובה בסופים. תמיד סיימתי קשרים קודם... לפני שיסיימו איתי (מצחיק שעכשיו אני מבינה את זה)
הבטחון שלי בחיים הוא חוסר בטחון.
זימנתי לחיי סיטואציות שבהם אהיה בחוסר בטחון, כדי להרגיש בטוחה. פרדוקסלי משהו...
חייתי על הקצה הרבה זמן - זה ריגש אותי, זה גרם לי לחיות, רק כך הייתי מסוגלת - רק זה גרם לי להרגיש בטוחה.
בטוחה שאלו החיים.
אחרי המסע הזה, הצלחתי לנשום. נשמתי עד סוף הבטן, ועם כל נשיפה יצאה גם אנחת רווחה, ויצאו גם דמעות.
וואוו איזו הקלה.
פתאום אני מבינה מה עשיתי לעצמי כל החיים...
עכשיו אני יודעת איך לשנות.
עכשיו אני יודעת שבטוח ואפשרי לי להיות בטוחה.
שבטחון, כלכלי, זוגי, משפחתי - הוא נחלתי גם ללא חיים על הקצה.
מקווה שאיכשהו שיתוף המסע, יעזור למישהו...
אני יודעת שהמסע שלי אל עצמי לא תם, יש עוד הרבה דברים לשחרר
לפחות, אני יודעת שבטוח לי לשחרר

אוהבתותכם
ותודה לכולם על היותכם