משתפת (ט)
לא יודעת למה נכנסתי לפה עכשיו. הייתי ב mode בריחה כל כך הרבה זמן... אולי כי אני מחפשת מקום שבו מבינים אותי. שאני לא צריכה לשם מסכות... הפגישה עם המטפלת שלי כל כך רחוקה... ואני בקושי שורדת כל כרגע ורגע כאן. רוצה רגע לשתף בדברים שקורים. רוצה לשתף בעיקר בשביל עצמי. בשביל לפרוק את כל העומס שאני חווה עכשיו... אתמול היה יום דרמטי מאוד. זה הלך בערך ככה: פגישה עם הדיאטנית --> פגישה עם המנהלת ה"א בנוטרים + המטפלת שלי --> שיחה על המחשבות האובדניות שיש לי לאחרונה ועל היאוש התהומי שאני מצוייה בו --> וידוי תמוהה שלי על הכדורים בארון --> שיחה עם פנים רציניות מאוד (שלהן) --> הודעה חד משמעית שאני חייבת לנסוע הביתה ולתת להם את הכדורים עוד באותו יום--> חתימה שלי (בחוסר רצון משווע) של התחייבות לא להזיק לעצמי --> התחייבות נוספת שלי לשתף את הבנזוג היקר בה-כ-ל, בלי לייפות כלום + הבטחה לקיים שיחה טלפונית של הבנזוג והמטפלת בערב --> שליחת פקס לדר' גור היקר שייתכונן בחגיגיות לזמן אותי לראיון לקראת אשפוז--> פגישה מלאת דמעות ויאוש עם המטפלת לבד --> נסיעה הביתה וחזרה למרפאה להביא את הכדורים למטפלת (תוך כדי כל כך הרבה מחשבות... ובעיקר בחוסר רצון) --> נסיעה לאסוף את הבנזוג היקר משדה התעופה (אחרי 3.5 שבועות שהוא היה בחו"ל) --> שיחה עמוקה וכואבת תוך כדי נהיגה הביתה --> שיחת בכי ויאוש בערב עם המטפלת... --> נסיון (דיי מוצלח במפתיע) לעשות ערב נחמד עם הבנזוג --> התחלה של יום חדש, ממש לא יותר קל מהקודם.... ועכשיו עוד יום. ומחר עוד יום ואח"כ עוד אחד... ואין לי כוח. אין לי... רוצה להרים ידיים. לא רוצה לאכול יותר כלום בחיים ובמקביל רוצה לאכול את כל המקרר. ובעיקר רוצה לוותר כבר. רק תתנו לי לוותר... בבקשה... אבל המסכה חייבת לחזור. חייבת לחזור לעבוד. יש מיילים להוציא. משימות לבצע. (ואני בפנים מפורקת ושבורה... ומאוד לבד...)
לא יודעת למה נכנסתי לפה עכשיו. הייתי ב mode בריחה כל כך הרבה זמן... אולי כי אני מחפשת מקום שבו מבינים אותי. שאני לא צריכה לשם מסכות... הפגישה עם המטפלת שלי כל כך רחוקה... ואני בקושי שורדת כל כרגע ורגע כאן. רוצה רגע לשתף בדברים שקורים. רוצה לשתף בעיקר בשביל עצמי. בשביל לפרוק את כל העומס שאני חווה עכשיו... אתמול היה יום דרמטי מאוד. זה הלך בערך ככה: פגישה עם הדיאטנית --> פגישה עם המנהלת ה"א בנוטרים + המטפלת שלי --> שיחה על המחשבות האובדניות שיש לי לאחרונה ועל היאוש התהומי שאני מצוייה בו --> וידוי תמוהה שלי על הכדורים בארון --> שיחה עם פנים רציניות מאוד (שלהן) --> הודעה חד משמעית שאני חייבת לנסוע הביתה ולתת להם את הכדורים עוד באותו יום--> חתימה שלי (בחוסר רצון משווע) של התחייבות לא להזיק לעצמי --> התחייבות נוספת שלי לשתף את הבנזוג היקר בה-כ-ל, בלי לייפות כלום + הבטחה לקיים שיחה טלפונית של הבנזוג והמטפלת בערב --> שליחת פקס לדר' גור היקר שייתכונן בחגיגיות לזמן אותי לראיון לקראת אשפוז--> פגישה מלאת דמעות ויאוש עם המטפלת לבד --> נסיעה הביתה וחזרה למרפאה להביא את הכדורים למטפלת (תוך כדי כל כך הרבה מחשבות... ובעיקר בחוסר רצון) --> נסיעה לאסוף את הבנזוג היקר משדה התעופה (אחרי 3.5 שבועות שהוא היה בחו"ל) --> שיחה עמוקה וכואבת תוך כדי נהיגה הביתה --> שיחת בכי ויאוש בערב עם המטפלת... --> נסיון (דיי מוצלח במפתיע) לעשות ערב נחמד עם הבנזוג --> התחלה של יום חדש, ממש לא יותר קל מהקודם.... ועכשיו עוד יום. ומחר עוד יום ואח"כ עוד אחד... ואין לי כוח. אין לי... רוצה להרים ידיים. לא רוצה לאכול יותר כלום בחיים ובמקביל רוצה לאכול את כל המקרר. ובעיקר רוצה לוותר כבר. רק תתנו לי לוותר... בבקשה... אבל המסכה חייבת לחזור. חייבת לחזור לעבוד. יש מיילים להוציא. משימות לבצע. (ואני בפנים מפורקת ושבורה... ומאוד לבד...)
