לחייך תמיד
New member
משתף..
לכל הומו, אני חושב, היה איזה שלב בחיים, של קבלה עצמית.
לאחד זה לקח יותר זמן, לאחר פחות.
אצלי זה היה מסע ארוך של שנים..
תמיד ניסיתי להיות משהו אחר, מישהו אחר,
ועד גיל 19\20, בערך,
ניסיתי עדיין לשנות את הנטייה שלי ולהפוך לסטרייט. ללא הצלחה.
היום, אני בשלום עם זה, ואוהב את זה, ואין לי שום בעיה עם זה שאני הומו,
זה מי שאני, וזה חלק ממני, בלתי נפרד, לנצח..
אבל, בשלב כלשהו, כש"התעוררתי", והבנתי שבמלחמה הזו, נגד הנטיה,
אין מנצחים, אלא רק מפסידים, כשהמפסיד העיקרי הוא, כמובן, אני, את עצמי,
אז התחלתי לקבל את זה ואת עצמי, לאט לאט..
תיעדתי את כל התהליך הזה של כמה שנים, בכמה שורות, שיר שכתבתי,
שמציין את ה"מסע אל החופש", יעני להיות סטרייט,
ואת התפנית שחלה אצלי בשלב כלשהו, שבו הבנתי, שה"חופש" שלי,
הוא להיות אני, ולא אדם אחר..
הנה:
1
13.12.2005
פסגת העולם
ערפילי צללים מונחים בדממה מעל נפשי
המתונה,
רוחי כמשא כבד המוקיר תודה לאפלה,
ובלב נחוש לתשובה יוצא ראשי למסע ארוך
ומפרך לעבר השלווה,
כשעייפות וכבדות רגליי מוסר אני תפילה לגשם
מרווה שישקני תקווה,
ובמדבר צחיח וקודר מוצא אני מקלט תחת ענף
קוצני של אהבת אמת,
בין שני עולמות נתקע גופי המשווע לישות אחת,
וקרן אור שמגיחה בלילה קריר במדבר עצוב
מריק,
מאירה את דרכי אל מסלול תלאות ופחדים שבו
צריכה נפשי לעבור,
ובפסיעה אחר פסיעה צועד אני אל עבר החופש
הפנימי,
אל חירותי הנאחזת בשלווה מלאכותית ודכה,
אך מרקע האפילה הזו אשר נגלית לי מרחוק,
ישנה אהבה זכה כיצהר,
ודליית כאבי ליבי אשר מבקשים לבוא רק בלילות
קרים כמו זה היום ומנסים להימשות,
מתחילים להתעורר כמו אלו אשר נרדמו בתוכי
בליל סתיו אפור,
ובעודי פוסע במסע הנשגב אל האושר,
רוח קוראת לי לסור אחורה מדרכי ולחזור חזרה אל
מה שפעם היה נראה לי כאפל,
זהו העולם שלי שמנסה אני לקחת לחלקה אחרת,
וכל המסע שעשיתי אל עבר החופש לקח ממני חירות,
כי הרוח גילתה לי
שאין במרחבים את אשר מבקשת נפשי,
הרוח לחשה לי שעולמי שם במקומו איך שהוא,
הינו פסגת העולם . . .
לכל הומו, אני חושב, היה איזה שלב בחיים, של קבלה עצמית.
לאחד זה לקח יותר זמן, לאחר פחות.
אצלי זה היה מסע ארוך של שנים..
תמיד ניסיתי להיות משהו אחר, מישהו אחר,
ועד גיל 19\20, בערך,
ניסיתי עדיין לשנות את הנטייה שלי ולהפוך לסטרייט. ללא הצלחה.
היום, אני בשלום עם זה, ואוהב את זה, ואין לי שום בעיה עם זה שאני הומו,
זה מי שאני, וזה חלק ממני, בלתי נפרד, לנצח..
אבל, בשלב כלשהו, כש"התעוררתי", והבנתי שבמלחמה הזו, נגד הנטיה,
אין מנצחים, אלא רק מפסידים, כשהמפסיד העיקרי הוא, כמובן, אני, את עצמי,
אז התחלתי לקבל את זה ואת עצמי, לאט לאט..
תיעדתי את כל התהליך הזה של כמה שנים, בכמה שורות, שיר שכתבתי,
שמציין את ה"מסע אל החופש", יעני להיות סטרייט,
ואת התפנית שחלה אצלי בשלב כלשהו, שבו הבנתי, שה"חופש" שלי,
הוא להיות אני, ולא אדם אחר..
הנה:
1
13.12.2005
פסגת העולם
ערפילי צללים מונחים בדממה מעל נפשי
המתונה,
רוחי כמשא כבד המוקיר תודה לאפלה,
ובלב נחוש לתשובה יוצא ראשי למסע ארוך
ומפרך לעבר השלווה,
כשעייפות וכבדות רגליי מוסר אני תפילה לגשם
מרווה שישקני תקווה,
ובמדבר צחיח וקודר מוצא אני מקלט תחת ענף
קוצני של אהבת אמת,
בין שני עולמות נתקע גופי המשווע לישות אחת,
וקרן אור שמגיחה בלילה קריר במדבר עצוב
מריק,
מאירה את דרכי אל מסלול תלאות ופחדים שבו
צריכה נפשי לעבור,
ובפסיעה אחר פסיעה צועד אני אל עבר החופש
הפנימי,
אל חירותי הנאחזת בשלווה מלאכותית ודכה,
אך מרקע האפילה הזו אשר נגלית לי מרחוק,
ישנה אהבה זכה כיצהר,
ודליית כאבי ליבי אשר מבקשים לבוא רק בלילות
קרים כמו זה היום ומנסים להימשות,
מתחילים להתעורר כמו אלו אשר נרדמו בתוכי
בליל סתיו אפור,
ובעודי פוסע במסע הנשגב אל האושר,
רוח קוראת לי לסור אחורה מדרכי ולחזור חזרה אל
מה שפעם היה נראה לי כאפל,
זהו העולם שלי שמנסה אני לקחת לחלקה אחרת,
וכל המסע שעשיתי אל עבר החופש לקח ממני חירות,
כי הרוח גילתה לי
שאין במרחבים את אשר מבקשת נפשי,
הרוח לחשה לי שעולמי שם במקומו איך שהוא,
הינו פסגת העולם . . .