לאלבום הזכרונות I.
ככככככן, יש!!!, זכיתי, אני לא מאמין. אני, שלא זכיתי אף פעם בשום הגרלה, בשום מבצע, זכיתי בסוף שבוע זוגי, איפה שרק אבחר בארץ. טופס קטן בסוף הקניות בסופר, הניב תוצאות גדולות. סוף שבוע זוגי, מדהים. אבל עם מי? הראש רץ, המחשבות עפות... האקסית?, לא, לא נראה לי, יותר מדי מעורבות רגשית... יותר מדי עבר, הפנים- קדימה , וצעד! ידידות, יזיזות, סתם מישהי מהרחוב? עדיין לא נראה לי, עובר על הטלפון, זיכרונות, אנשים, נשים. את. איך לא חשבתי על זה מיד? ועוד לפני שעניתי לעצמי מחייג... צלצול... אוף למה את לא עונה... צלצול... "האללו מותק..", "מה שלומך?, איפה את?, מה את עושה?", "היי, היי, תירגע, תן שנייה, למה? מה קרה?", "טוב אני אהיה יותר מדויק, מה את עושה בסוף שבוע עוד שבועיים?...", "אהה, לא יודעת, שום דבר מיוחד, מה הרעיון שלך?", אז ככה, קיבלתי סוף שבוע זוגי, מהעבודה, לאן שאני רוצה, ואני רוצה אתך". שקט, שנייה של היסוס, אני שומע את הגלגלים שלך רצים, מסתובבים, עפים, טוחנים מחשבות, "טוב, אני באה, אבל..., טוב יודע מה, בלי אבל, מה אני צריכה להביא?", כלום, אבל ממש כמה שפחות", אני עונה, "אני צריך אותך, ותו לא", "טוב מותק, אני כבר מתחילה להתרגש, מתי יוצאים?", יום שישי, עוד שבועיים, עשר בבוקר, אני אצלך, סגור". הימים עוברים, זוחלים כמו תולעי משי בקופסת נעליים. עוד יום ועוד אחד, סוף שבוע ישן, סוף שבוע חדש, ויום ראשון, מתגלגל לאט, נושך את יום שני, שמזנק אל יום שלישי, ורגליו נדחקות ע"י יום רביעי, שמרכין ראש לפני יום חמישי, מתגלגלים לאט, אני על קוצים חדים, רוצה לקחת אותך מכאן ולהיעלם קצת ביחד, לכבות פלאפונים ולשכוח שקיים שם עולם מחוץ לזה שלי ושלך. חוזר מהעבודה, יום חמישי, כבר מאוחר בלילה, אני מחייג אלייך טווו.... טווו... טווו... תמיד קשה להשגה, אני הרי נמשך לזה כמו אל זה מגנט, "היייי..", הקול שלך נוטף אלי דבש, "היי גם לך... מחר בבוקר, את מוכנה?", "איזו שאלה, אני בדיוק מורידה בכל הגוף..., או שאולי אני לא אמורה לשתף אותך בזה..." אני יכול לשמוע את החיוך שלך, כשאת שומעת את החיוך שנמתח על פני, "בכל הגוף... יש לך גישה בריאה לחיים אישה, רק רציתי להזכיר שאני אצלך בעשר בבוקר, תהיי מוכנה?", "אני מוכנה כבר מאתמול, אבל אל תתלהב מעצמך, אני פשוט מתה לקצת נופש", נופש לא תקבלי ממני אני חושב ועונה לך ש"אין בעיה מותק, תתכונני לנופש חייך" ומנתק. כואבת לי הבטן מהתרגשות, אני מודה בפני עצמי. יום חמישי בלילה, הבית מלא אנשים, השותפים שלי פתחו ועידת פסגה לצרכנים קלים, מחפש את עצמי בכל ההמולה ולא מוצא, אני כבר לא כאן, אני מחר, אני אתך. אני בדרכים, עם המוזיקה בפול ווליום, איתך לידי, בגופיה קצרה, במחשוף עמוק, עם משקף שמש, וחיוך שקט של מרחבים, עם סיגריה... אוף כל הרעש הזה כאן, מי כל האנשים האלה?, מה אני עושה כאן?, אני מטפס למעלה ומתחיל להתכונן, אוקי, צריך לארוז, מה לוקחים לסוף שבוע כזה, תיק יש, בגדים, מעט, ספר, עזוב אותך, לא יהיה זמן לקרוא, שמן תינוקות, שמן למסאז', אזיקים, נוצה ארוכה, מכחול, צבעים לגוף, מזחחים קלים, מצלמה, מצלמת וידאו, מתנה קטנה, לליידי – הפתעה... אני מדמיין את מחר, את המקום, את הנסיעה, את הרגע בו תרדי אלי מהבית, את הקניות בבוקר. את עכשיו. אני עוצר לצחוק על עצמי, אתה פשוט ילד קטן, מתרגש לקראת נסיעה ללונה פארק, ומוסיף ומספר לעצמי שיש לונה פארק, ויש שעשועים, שהם רק לילדים מבוגרים... אני לא יכול יותר, הזמן הפסיק לזוז לי, או שהתחיל לזוז ברוורס, אני מחליט שהגיע הזמן ללכת לישון, אחרת לא אגיע לבוקר. מתגלגל במיטה לזמן שנראה כמו נצח, עד להירדמות המיוחלת שעוטפת אותי בידיים רכות ומניחה אותי על צמר גפן של חלומות, צבעים נוזלים בחלומי, ונשים ערומות מטפסות על כתפי, אני צועד עירום במדבר של קרח ואישה ערומה יושבת על כתפי, כנגד כיוון הרוח, כנגד כל טמפרטורה הגיונית, במקום למות מקור, עושה רושם שבכל מקום שאני צועד, הקרח נמס תחת רגלי היחפות, בחלומי אני בוער, והעולם הולך ונמס אל מול בערתי. בוקר עולה. שעון מצלצל. בום. היום, זה קורה. אני מזנק מהמיטה כאילו נושכתי על ידי תנין, היום, עכשיו. צולל אל המקלחת, מסתבן, מלטף את עצמי, זקפת בוקר קשוחה דורשת את תשומת לבי, עוד יהיה לזה הרבה זמן היום אני אומר לעצמי, מלטף בעדינות את הזין, ושולח אותו להמתנה. מישהי מחכה שתבוא לאסוף אותה, כדאי שאתחיל להתארגן אני אומר לעצמי בקול רם, ומוציא את עצמי מהמקלחת. מתלבש, בוחר כמות של דיסקים (ד לה מיוזיק, הפסקול של החיים), התיק על הכתף, יוצא מהבית ונזרק אל האוטו. קניות זריזות בסופר השכונתי, יין, ועוד יין, ירקות ופרות טריים, גבינות, פינוקים, קצפת, תותים, סירופ שוקולד ולדרך... שמש מדהימה של יום שישי בבוקר, הכבישים ריקים, החלונות פתוחים, רוח אימתנית וחמימה עוטפת לי את הראש, זורקת בי ניחוחות משכרים של אביב, Sesto Sento נדחס אל המערכת שמטפסת לפול ווליום, הרמקולים צורחים פריקת עול מההפטרה, הקילומטרים מתקמטים מתחת לגלגלים של האוטו. וווווווואאאאאאאאאווווו, אני ממריא. עוצר מתחת לבית שלך, אישה מבוגרת עם סלים עוברת ברחוב, בוהה בי במבטי תוכחה, כמו אומרת, אני יודעת על מה אתה חושב, תתבייש לעצמך, לא רוצה, אני לא מתבייש בכלום, החיה שבי, היא אני. אני מתקשר אלייך, את עונה מיד (גם את כבר ויתרת על מניירות בשלב הזה), "אני שנייה יורדת, תדליק סיגריה, אני באה" ומנתקת. הסיגריה דלוקה באוויר, אני שואף ונושף עשן, נותן לרגע להרגיש אותי, עד שהדלת נפתחת. עומדת אישה, סנדלים, מכנס ארוך, מבד קליל ומתנפנף, גופיה רכה שנקשרת סביב הצוואר, משקפי שמש וחיוך עצום של חופש. ממממממממ... מממממממ.... טעים לי בראש. אלף תמונות רצות, אלף מחשבות מטפסות במעלה הכרה, ורק אחת נשכחת, לבוא לעזור לך עם כל התיקים. "טוב אולי תפסיק לבהות ותצא שנייה לעזור לי, אתה לא שם לב שאני קורסת פה?", אני מתעשת ונורה מתוך האוטו, מזנק עלייך בחיבוק ענק, יש לך גוף משגע שדורש מגע, פשוט, כך. אני מתקשה לעזוב אותך אבל מחליט בסוף שכדאי לקדם את העניינים, שני תיקים, שקית, תיק קטן, עוד צרור מגולגל, עוד שקית וצידנית. "חשבתי שאמרתי לך לא להביא כלום.." אני מחייך אלייך, "אתה יודע איך זה נשים, ארזתי רק את המינימום ההכרחי", את צועדת לפני בדרך לאוטו בצעד מלכותי. תא המטען נפתח וכל הכבודה מושלכת אליו אחר כבוד. מתיישבים באוטו, נחגרים, את משעינה את הכסא שלך קצת אחורה, אני מניע, מבט קצר אלייך, את מאשרת. משלב הילוך ולדרך. המשך...
