משתעמם עם אנשים נורא
כשהייתי ילד קטן, הייתי אוהב מאוד להיות בחברת בנות ובסך הכל, כל המשפחה שלי והסביבה היו בנות, וראיתי בנים בגילי לראשונה רק כשנכנסתי לגן חובה ושם סבלתי מהם והייתי בחברת בנות כמו שהייתי עם המשפחה (שהיתה רק בנות). בכיתות א', ב', ג', ד, הייתי מאוהב כל פעם בבת בכיתה. זה גרם לי להפרעות קשב וריכוז. אהבתי מגע, כמובן שהמגע היה תמים כי זה תואם את הגיל.
בגיל ההתבגרות, התחלתי לאהוב להיות לבד, פחדתי שיגעו בי בגלל שהיה לי שיער בגוף שגרם לדימוי עצמי נמוך אז הסתגרתי בבדידות.
במשך שנים, לא ידעתי להעריך ילדים. עכשיו אני רוצה לגדל ילדים, זה ממש התחיל בבת אחת ובהשראה של ילדה ממשפחתי שהחזרתי את הזכיכות של הנפש שלי כפי שהנפש שלי היתה רגישה, עדינה וטהורה כשהייתי בן 6 כך אני אוהב אותה, רגיש אליה, סלחן אליה בצורה בלתי נלאית ופתאום אני מגלה בעצמי עוצמה אינסופית של רגישות וסלחנות שיש לי אליה. אני סופג הכל, אוהב אותה, והיא מרגישה חופשיה לפגוע בי ואני קונה לה ואימא שלה מביאה לי לקנות לה ולראות אותה וכשהיא בסדר אלי ולא מתחצפת, אני הולך ללימודים מאושר. אני מרגיש שאני מגלה בעצמי יכולת עצומה של אבהות אידאלית וכולם אומרים לי שאהיה אבא מקסים מאיך שאני מתייחס אליה.
אני יכול לספר כאן שעות על גבי שעות על זה, אבל זה בטח יימאס עליכם, אז אני מדלג ועובר לכתוב מה מציק לי.
מציק לי בעצמי שעם אנשים מבוגרים אני לא סלחן, משתעמם מאוד מכל שיחה, אבל מאוד זקוק להיות עם אנשים וזה יוצר תסכול אדיר.
אני מאוד רוצה לשבת עם אימא שלי ולדבר, ועם דודים ודודות ועם סתם אנשים, גם עם אנשים שאני לומד איתם והכי הייתי רוצה להכיר בחורה ולהקים איתה משפחה. הבעיה היא שלמרות שאני זקוק, תמיד קורה שאני משתעמם רצח כי אני מרגיש שאין לי נושאי שיחה משותפים.
אני למדתי משפטים, מינהל עסקים לא בשביל תואר כי אני לא עושה עם זה כלום, אלא למדתי את זה כי אני מסוקרן מאוד ללמוד על נדלן על כל ההיבטים כשכיסיתי את ההיבט של המשפטי, ועכשיו ההיבט הכלכלי (מימון נדלן) ואני רוצה לדבר עם אנשים על נדלן. היום אימא שלי רואה שאני משתעמם לדבר איתה מאיפה זול לקנות דברים בסופר, וכל השיחות סלון האלה של רוב האנשים משעממות אותי, אני הופך מאוד חסר סבלנות ורק רוצה ללכת משם, לברוח משם.
קשה לי בצורה הזאת, אבל אני לא מצליח להשתלט על זה.
זה ממש גורם לי לחרטה ולהרגשה שמשהו בי פגום כי גם בלימודים הסטודנטים משעממים אותי, והאנשים שהכי כיף לי לדבר איתם הם המרצים לקורסי הנדלן שאני לומד, אבל אי אפשר אחרי כל שיעור כל פעם לתפוס אותם ולדבר, כי הם ממהרים וצריכים ללכת.
זו בעיה שמציקה לי מאוד לתפקוד החברתי כי זה גורם לי שלא אוכל להקים משפחה כי כדי להכיר משפחה אני צריך להכיר בחורה, ואני לא יכול לשבת עם בחורה ורק לעשות איתה סקס כי אני מחפש מישהי שיהיה לי כיף גם לשוחח איתה כפי שכיף לי עם המרצים שאיתם יש לי נושאי שיחה משותפת.
אני לא ילד קטן, וזו בעיה כי בסופו של דבר אני הכי נהנה בחיים האלה לפנק את בת משפחתי, אליה יש לי סבלנות אליה אני סלחן. אמא שלי מיסכנה שהיא רואה איך שאין לי סבלנות אליה, ודודה שלי אמרה לה "כך זה, לילד קטן סולחים, למבוגר לא סולחים", זאת אומרת היא אומרת לאימא שלי שאני כועס, ולבת משפחתי הקטנה אני סלחן כי היא ילדה אז כדאי לאימא שלי להיעלב ממני כי אני לא נותן יחס טוב למבוגרים, אלא רק לבת משפחתי הקטנה. ותכלס לא משתעמם לי איתה, כי זו הרגשה שאני כמו מגדל אותה. בקיצור, אני מרגיש שאנשים נעלבים ממני כי אני לא יודע לתת להם יחס טוב, אני רואה אותם אחראיים על מעשיהם, רואה את האנשים יודעים איך הם מתייחסים אז לא סולח אליהם, מחזיר להם בחזרה יחס שלהם שגורר יחס מצידי, ולמעשה לא מסתדר עם אנשים.
אני לא מסוגל להתייחס לאף אחד מקסים כמו שאני מתייחס לבת משפחתי הקטנה שממנה אני לא מצפה לדעת איך להתייחס יפה בחזרה כי היא עדיין קטנה ודואג להתייעץ לגביה עם כל העולם ואישתו כי חשוב לי לשמר את ההסתכלות שלי שלא מצפה ממנה ולשמר את הסלחנות והרגישות שלי אליה, שאני מקבל שבחים על היחס שלי אליה ואני מאמין שגם כשהיא תגדל אמשיך לראות אותה קטנה ולא לפתע אראה אותה כמו שאני רואה את כל העולם.
אני מרגיש שהסיבה שאני לא סבלני לאנשים היא בגלל שאני מצפה מהם להתנהג נורמלי כמו בוגרים, וזה הופך אותי לחסר סבלנות אליהם, ואז מצפה שיהיה אפשר לשוחח איתם ושיבינו מה שאני אומר. החוסר סבלנות שלי מתבטא בזה שקשה לדבר עם אנשים על דברים שלא מעניינים אותי. לעומת זאת, עם בת משפחתי הקטנה, כל דבר שלא מעניין אותי הופך למסקרן והכי מעניין אותי בעולם כי אני מבין את הגיל שלה, שזה חשוב לה ושזה חשוב להתפתחות שלה לתת לה הרגשה שהיא חשובה בעולם. אין לי את משאבי הלב להעניק כזה דבר לאנשים מבוגרים. גם אם זה אדם מבוגר קרוב אלי, קשה לי לשוחח איתו על דברים שלא מעניינים אותי רק כדי להעניק לו הרגשה שהוא חשוב בעולם. הצורך שלו נראה לי דבילי מרגע שברור לי שהוא מבוגר כי אני מצפה ממנו שלא ייצטרך את ההשקעה שלי מהסיבה שהוא מבוגר אז אני מצפה ממנו לזה. לעומת זאת, מבת משפחתי הקטנה אני לא מצפה שלא תצטרך את התמיכה, אלא יודע ומרגיש את הרגישות והפגיעות שלה אז אני נהנה שהיא מטפסת על עץ גבוה ותרגיש איתי חופשיה לדבר איתי על כל מה שעובר עליה, חברות שלה שהיא מספרת לי עליהן מסקרנות ואוהב אותן ושואל וזוכר את שמותיהן ואת פרטי הפרטים של מה שהיא סיפרה בפעם הקודמת ומתלהב להקשיב לה לעוד ולעוד.
ופתאום, כשצריך לתת תשומת לב לאדם מבוגר, אני מאבד עניין לגמרי, לא מסוגל להחזיק אפילו 4 שניות ומת לעוף ממנו אם הוא לא מדבר על דברים שמעניינים אותי.
הנה, ביום חמישי תיאמתי עם אימא שלה, שיודעת שלראות אותה גורם לי לאושר, קניתי לה דובי ענק, קניתי לו גוזיה שעליה הדפסתי בסובלימציה תמונה שלה, קניתי לה ארגז ממתקים של עלית-שטראוס, קניתי לה אוכל וחזרנו עם אחותה לבית שלהם, ומשם הלכתי ללימודים מאושר. כיף לי, אבל הלוואי והייתי יכול לראות אנשים מבוגרים כמו שאני רואה אותה ולהינות מהם. ממבוגרים אני מצפה, ממנה לא מצפה. ממבוגרים אני לא סלחן אם אני נעלב, ומצפה שאם הם ייתנו יחס מחפיר אז שידעו שהיחס שלהם גורר יחס דומה מצידי.
בקיצור, אם פעם חשבתי שיש לי בעיה כללית עם אנשים, אז בזכות העובדה שאני הכי מקסים שבעולם עם בת משפחתי (כמו שאף אחד בעולם, תסלחו לי על חוסר הצניעות, לא מסוגל להעניק ולהרגיש ולהעניק כך) אני יודע שבסך הכל, אני לא אדם רע אלא אדם זהב, אבל כנראה שהמקסימות שלה מתאפשרת רק אם אני מבין שהבנאדם ממולי הוא מסוג כזה שצריך לסלוח לו מפאת גילו הקטן או מצוקה כלשהי ושצריך לקבל אותו כפי שהוא כי למשל זו ילדה קטנה והיא תגדל ותבין אח"כ שהייתי הכי מקסים בעולם אליה מכל אדם בעולם וזו שאלה של זמן וגיל.
אבל, חוסר הסלחנות שיש לי למבוגרים זה מאוד מציק לי. זה מפריע לי בקשרים בינאשיים, גם עם בני משפחה (גברים ונשים) וגם להכיר בחורה להקמת משפחה שאני משתעמם.
זהו אמרתי את הבעיה שלי, והייתי שמח לקבל עצות כי אין לי כסף לטיפולים פסיכולוגים, אני בסך הכל לומד ומשלם שכר דירה, מאוד אשמח אם תעזרו לי בעצות בפורום, ואם מי שרוצה לעזור לי בהתנדבות במגע ישיר איתי גם להיפגש אשמח. אני מפ"ת.
כשהייתי ילד קטן, הייתי אוהב מאוד להיות בחברת בנות ובסך הכל, כל המשפחה שלי והסביבה היו בנות, וראיתי בנים בגילי לראשונה רק כשנכנסתי לגן חובה ושם סבלתי מהם והייתי בחברת בנות כמו שהייתי עם המשפחה (שהיתה רק בנות). בכיתות א', ב', ג', ד, הייתי מאוהב כל פעם בבת בכיתה. זה גרם לי להפרעות קשב וריכוז. אהבתי מגע, כמובן שהמגע היה תמים כי זה תואם את הגיל.
בגיל ההתבגרות, התחלתי לאהוב להיות לבד, פחדתי שיגעו בי בגלל שהיה לי שיער בגוף שגרם לדימוי עצמי נמוך אז הסתגרתי בבדידות.
במשך שנים, לא ידעתי להעריך ילדים. עכשיו אני רוצה לגדל ילדים, זה ממש התחיל בבת אחת ובהשראה של ילדה ממשפחתי שהחזרתי את הזכיכות של הנפש שלי כפי שהנפש שלי היתה רגישה, עדינה וטהורה כשהייתי בן 6 כך אני אוהב אותה, רגיש אליה, סלחן אליה בצורה בלתי נלאית ופתאום אני מגלה בעצמי עוצמה אינסופית של רגישות וסלחנות שיש לי אליה. אני סופג הכל, אוהב אותה, והיא מרגישה חופשיה לפגוע בי ואני קונה לה ואימא שלה מביאה לי לקנות לה ולראות אותה וכשהיא בסדר אלי ולא מתחצפת, אני הולך ללימודים מאושר. אני מרגיש שאני מגלה בעצמי יכולת עצומה של אבהות אידאלית וכולם אומרים לי שאהיה אבא מקסים מאיך שאני מתייחס אליה.
אני יכול לספר כאן שעות על גבי שעות על זה, אבל זה בטח יימאס עליכם, אז אני מדלג ועובר לכתוב מה מציק לי.
מציק לי בעצמי שעם אנשים מבוגרים אני לא סלחן, משתעמם מאוד מכל שיחה, אבל מאוד זקוק להיות עם אנשים וזה יוצר תסכול אדיר.
אני מאוד רוצה לשבת עם אימא שלי ולדבר, ועם דודים ודודות ועם סתם אנשים, גם עם אנשים שאני לומד איתם והכי הייתי רוצה להכיר בחורה ולהקים איתה משפחה. הבעיה היא שלמרות שאני זקוק, תמיד קורה שאני משתעמם רצח כי אני מרגיש שאין לי נושאי שיחה משותפים.
אני למדתי משפטים, מינהל עסקים לא בשביל תואר כי אני לא עושה עם זה כלום, אלא למדתי את זה כי אני מסוקרן מאוד ללמוד על נדלן על כל ההיבטים כשכיסיתי את ההיבט של המשפטי, ועכשיו ההיבט הכלכלי (מימון נדלן) ואני רוצה לדבר עם אנשים על נדלן. היום אימא שלי רואה שאני משתעמם לדבר איתה מאיפה זול לקנות דברים בסופר, וכל השיחות סלון האלה של רוב האנשים משעממות אותי, אני הופך מאוד חסר סבלנות ורק רוצה ללכת משם, לברוח משם.
קשה לי בצורה הזאת, אבל אני לא מצליח להשתלט על זה.
זה ממש גורם לי לחרטה ולהרגשה שמשהו בי פגום כי גם בלימודים הסטודנטים משעממים אותי, והאנשים שהכי כיף לי לדבר איתם הם המרצים לקורסי הנדלן שאני לומד, אבל אי אפשר אחרי כל שיעור כל פעם לתפוס אותם ולדבר, כי הם ממהרים וצריכים ללכת.
זו בעיה שמציקה לי מאוד לתפקוד החברתי כי זה גורם לי שלא אוכל להקים משפחה כי כדי להכיר משפחה אני צריך להכיר בחורה, ואני לא יכול לשבת עם בחורה ורק לעשות איתה סקס כי אני מחפש מישהי שיהיה לי כיף גם לשוחח איתה כפי שכיף לי עם המרצים שאיתם יש לי נושאי שיחה משותפת.
אני לא ילד קטן, וזו בעיה כי בסופו של דבר אני הכי נהנה בחיים האלה לפנק את בת משפחתי, אליה יש לי סבלנות אליה אני סלחן. אמא שלי מיסכנה שהיא רואה איך שאין לי סבלנות אליה, ודודה שלי אמרה לה "כך זה, לילד קטן סולחים, למבוגר לא סולחים", זאת אומרת היא אומרת לאימא שלי שאני כועס, ולבת משפחתי הקטנה אני סלחן כי היא ילדה אז כדאי לאימא שלי להיעלב ממני כי אני לא נותן יחס טוב למבוגרים, אלא רק לבת משפחתי הקטנה. ותכלס לא משתעמם לי איתה, כי זו הרגשה שאני כמו מגדל אותה. בקיצור, אני מרגיש שאנשים נעלבים ממני כי אני לא יודע לתת להם יחס טוב, אני רואה אותם אחראיים על מעשיהם, רואה את האנשים יודעים איך הם מתייחסים אז לא סולח אליהם, מחזיר להם בחזרה יחס שלהם שגורר יחס מצידי, ולמעשה לא מסתדר עם אנשים.
אני לא מסוגל להתייחס לאף אחד מקסים כמו שאני מתייחס לבת משפחתי הקטנה שממנה אני לא מצפה לדעת איך להתייחס יפה בחזרה כי היא עדיין קטנה ודואג להתייעץ לגביה עם כל העולם ואישתו כי חשוב לי לשמר את ההסתכלות שלי שלא מצפה ממנה ולשמר את הסלחנות והרגישות שלי אליה, שאני מקבל שבחים על היחס שלי אליה ואני מאמין שגם כשהיא תגדל אמשיך לראות אותה קטנה ולא לפתע אראה אותה כמו שאני רואה את כל העולם.
אני מרגיש שהסיבה שאני לא סבלני לאנשים היא בגלל שאני מצפה מהם להתנהג נורמלי כמו בוגרים, וזה הופך אותי לחסר סבלנות אליהם, ואז מצפה שיהיה אפשר לשוחח איתם ושיבינו מה שאני אומר. החוסר סבלנות שלי מתבטא בזה שקשה לדבר עם אנשים על דברים שלא מעניינים אותי. לעומת זאת, עם בת משפחתי הקטנה, כל דבר שלא מעניין אותי הופך למסקרן והכי מעניין אותי בעולם כי אני מבין את הגיל שלה, שזה חשוב לה ושזה חשוב להתפתחות שלה לתת לה הרגשה שהיא חשובה בעולם. אין לי את משאבי הלב להעניק כזה דבר לאנשים מבוגרים. גם אם זה אדם מבוגר קרוב אלי, קשה לי לשוחח איתו על דברים שלא מעניינים אותי רק כדי להעניק לו הרגשה שהוא חשוב בעולם. הצורך שלו נראה לי דבילי מרגע שברור לי שהוא מבוגר כי אני מצפה ממנו שלא ייצטרך את ההשקעה שלי מהסיבה שהוא מבוגר אז אני מצפה ממנו לזה. לעומת זאת, מבת משפחתי הקטנה אני לא מצפה שלא תצטרך את התמיכה, אלא יודע ומרגיש את הרגישות והפגיעות שלה אז אני נהנה שהיא מטפסת על עץ גבוה ותרגיש איתי חופשיה לדבר איתי על כל מה שעובר עליה, חברות שלה שהיא מספרת לי עליהן מסקרנות ואוהב אותן ושואל וזוכר את שמותיהן ואת פרטי הפרטים של מה שהיא סיפרה בפעם הקודמת ומתלהב להקשיב לה לעוד ולעוד.
ופתאום, כשצריך לתת תשומת לב לאדם מבוגר, אני מאבד עניין לגמרי, לא מסוגל להחזיק אפילו 4 שניות ומת לעוף ממנו אם הוא לא מדבר על דברים שמעניינים אותי.
הנה, ביום חמישי תיאמתי עם אימא שלה, שיודעת שלראות אותה גורם לי לאושר, קניתי לה דובי ענק, קניתי לו גוזיה שעליה הדפסתי בסובלימציה תמונה שלה, קניתי לה ארגז ממתקים של עלית-שטראוס, קניתי לה אוכל וחזרנו עם אחותה לבית שלהם, ומשם הלכתי ללימודים מאושר. כיף לי, אבל הלוואי והייתי יכול לראות אנשים מבוגרים כמו שאני רואה אותה ולהינות מהם. ממבוגרים אני מצפה, ממנה לא מצפה. ממבוגרים אני לא סלחן אם אני נעלב, ומצפה שאם הם ייתנו יחס מחפיר אז שידעו שהיחס שלהם גורר יחס דומה מצידי.
בקיצור, אם פעם חשבתי שיש לי בעיה כללית עם אנשים, אז בזכות העובדה שאני הכי מקסים שבעולם עם בת משפחתי (כמו שאף אחד בעולם, תסלחו לי על חוסר הצניעות, לא מסוגל להעניק ולהרגיש ולהעניק כך) אני יודע שבסך הכל, אני לא אדם רע אלא אדם זהב, אבל כנראה שהמקסימות שלה מתאפשרת רק אם אני מבין שהבנאדם ממולי הוא מסוג כזה שצריך לסלוח לו מפאת גילו הקטן או מצוקה כלשהי ושצריך לקבל אותו כפי שהוא כי למשל זו ילדה קטנה והיא תגדל ותבין אח"כ שהייתי הכי מקסים בעולם אליה מכל אדם בעולם וזו שאלה של זמן וגיל.
אבל, חוסר הסלחנות שיש לי למבוגרים זה מאוד מציק לי. זה מפריע לי בקשרים בינאשיים, גם עם בני משפחה (גברים ונשים) וגם להכיר בחורה להקמת משפחה שאני משתעמם.
זהו אמרתי את הבעיה שלי, והייתי שמח לקבל עצות כי אין לי כסף לטיפולים פסיכולוגים, אני בסך הכל לומד ומשלם שכר דירה, מאוד אשמח אם תעזרו לי בעצות בפורום, ואם מי שרוצה לעזור לי בהתנדבות במגע ישיר איתי גם להיפגש אשמח. אני מפ"ת.
