משתמש חדש
. פריקה..
היי..אני בן 24 וחצי. סטודנט . דתי(לא כבד!). . מצטער מראש על החפירה..
מגיל קטן הייתי בחור יותר ביישן. אך ללא חרדות מיוחדות. מגיל 17(עקב משבר משפחתי-גירושי הורים+ פצעי בגרות שהיו לי) נכנסתי למין "סיחרור". שנעצר לפני כמה שנים.. באותה תקופה איבחנו לי דיכאון וטופלתי ע"י פסיכולוג ובנוסף טיפול תרופתי. היו לי מין אובססיה מטורפת למראה החציוני שלי וזה אובחן כocd( אפעם לא היו לי טקסים וכל הדברים הנלווים לכך. הocd התבטא ומתבטא במין חרדה וחשש לדברים פגומים במראה החיצוני שלי).. בהמשך כשהתבגרתי גם בגיל וגם באופי.. והייתי לפני צבא, התגייסתי ותוך כדי הפסקתי את הטיפול התרופתי. וגם את הפסיכולגי..(באותה תקופה הייתי במצב יחסית טוב וללא חרדות מיוחדות).. אך לקראת השיחרור הרגשתי שוב צורך ולאחר הצבא חזרתי בהדרגה לטיפול תרופתי ופסיכולגי ... אין ספק שחל שיפור עצום בכל התיפקוד שלי וכל ההתנהלות שלי מהתקופה של תחילת גיל ההתבגרות 17 להמשך...
לפני שנה וחצי חווויתי פרידה קשה מזוגיות, שהייתה על סף הצעת אירוסים שנבעה מתוך לחץ משפחתי של משפחתה שה"שק" שאני נושא גדול עליה... מיותר לציין שחוויתי באותם רגעים תחושה קשה של תיסכול וניסיתי להדחיק את החרדות שלי כדי שאולי הקשר עוד איכשהו בסוף ישרוד אך ללא הועיל... בראיה לאחור אני שמחשלא התחתנו !. כי איני צריך להצטער ולהסתיר את מי שאני באמת וואת המורכביות של חיי.
לאחר מכן חזרתי לשיחות עם הפסיכולג וליבנו את הדברים ואפשר לומר שהתחזקתי ויצאתי מיזה.. מאז אני בשיחות עם הפסיכולג לתקופות מסוימות(היה לי לפני הכניסה ללימודים ועוד תקופה אחת). לפני כחצי שנה הפסקתי את הטיפול הפסיכולגי כי ראיתי שלאחר כמעט חצי שנה רצוף בטיפול( מתחילת שנת הלימודים באוקטובר האחרון ) לא השגתי ממש את היעדים שהצבתי. ואני די נשאר במקום. וחבל על הכסף והזמן.. ( בעבר הורי מימנו את הטיפולים הפסכולגים , ובכלל לא הייתי מרבה לעבוד, אך מלפני שנתים וחצי נכנסתי לעולם העבודות ומאז עבדתי ועובד במגון רחב של עבודות מזדמנות וקבועות..).
כיום, אני מתנהל לכאורה בצורה טובה מאוד. סטודנט מצטיין, יחסית בקשר עם הח'ברה מהלימודים. במהלך השהות במכללה\ חי משפחתה אני כן נופל לעתים של חרדות חברתיות פתאומיות שמורידות לי את המצב הרוח אבל בגדול אפשר להגדיר את זה בגבול ה"נורמלי" ולא חריג.... אפשר לומר שאני מרגיש די תקוע: לא יוצא עם חברים להנות( הפעמים הבודדות שזה קורה זה ככה על הדרך מהלימודים, וגם אז אני צריך ליהות במצב רוח מרומםם כדי לזרום). והסיבה שאני לא מרבה לצאת עם חברים -היא חשש שלי להיקלע למין פחד ולחץ פתתאומי שלי ולהיחשף בסיטואציות כאלו בפני חברים ולכן המפגשים החברתים שלי מצומצמים...
גם המצב של קשר זוגי לא ברור. כי מצד אחד אני מאוד רוצה. אך מהצד השני מרגיש סוג של חרדה חברתית וחוסר ביטחון. אשמח להכיר מפה מישהי בעלת נפש עדינה כשלי..
בכלל, אני חושב שכיום קשרים חברתים הם must בעולם שלנו ועל אחת כמה וכמה לאנשים כמונו עם נפש רגישה שצריכים חום ואהבה בצורה שכיחה. והמפגשים החברתים של אנשים שסובלים פלוס מינוס מאותם דברים יכול כ"כ ל חזק את הביטחון שלנו ולתת "דרייב" להמשך.אני מעיד על עצמי שאני מרגיש חוסר ביטחון להיחשף בצורה עמוקה יותר מהיכרות שטחית בפני אנשים "רגילים" וחושש שלא יבינו אותי ואתפרש לא נכון וסתם כבחור דיכאוני ואני לא כזה.!
לכן אני סבור ש"הטיפול" היעיל ביותר לי הוא היכרות עם חבר'ה מפה ( בנים ו בנות כאחד),לאו דווקא בחורים דתיים!. אני בחור מאוד פתוח ואיש שיחה.
ובנוסף אשמח להצטרף למפגשים השבועים(קבוצות תמיכה).
המייל שלי [email protected]
. פריקה..היי..אני בן 24 וחצי. סטודנט . דתי(לא כבד!). . מצטער מראש על החפירה..
מגיל קטן הייתי בחור יותר ביישן. אך ללא חרדות מיוחדות. מגיל 17(עקב משבר משפחתי-גירושי הורים+ פצעי בגרות שהיו לי) נכנסתי למין "סיחרור". שנעצר לפני כמה שנים.. באותה תקופה איבחנו לי דיכאון וטופלתי ע"י פסיכולוג ובנוסף טיפול תרופתי. היו לי מין אובססיה מטורפת למראה החציוני שלי וזה אובחן כocd( אפעם לא היו לי טקסים וכל הדברים הנלווים לכך. הocd התבטא ומתבטא במין חרדה וחשש לדברים פגומים במראה החיצוני שלי).. בהמשך כשהתבגרתי גם בגיל וגם באופי.. והייתי לפני צבא, התגייסתי ותוך כדי הפסקתי את הטיפול התרופתי. וגם את הפסיכולגי..(באותה תקופה הייתי במצב יחסית טוב וללא חרדות מיוחדות).. אך לקראת השיחרור הרגשתי שוב צורך ולאחר הצבא חזרתי בהדרגה לטיפול תרופתי ופסיכולגי ... אין ספק שחל שיפור עצום בכל התיפקוד שלי וכל ההתנהלות שלי מהתקופה של תחילת גיל ההתבגרות 17 להמשך...
לפני שנה וחצי חווויתי פרידה קשה מזוגיות, שהייתה על סף הצעת אירוסים שנבעה מתוך לחץ משפחתי של משפחתה שה"שק" שאני נושא גדול עליה... מיותר לציין שחוויתי באותם רגעים תחושה קשה של תיסכול וניסיתי להדחיק את החרדות שלי כדי שאולי הקשר עוד איכשהו בסוף ישרוד אך ללא הועיל... בראיה לאחור אני שמחשלא התחתנו !. כי איני צריך להצטער ולהסתיר את מי שאני באמת וואת המורכביות של חיי.
לאחר מכן חזרתי לשיחות עם הפסיכולג וליבנו את הדברים ואפשר לומר שהתחזקתי ויצאתי מיזה.. מאז אני בשיחות עם הפסיכולג לתקופות מסוימות(היה לי לפני הכניסה ללימודים ועוד תקופה אחת). לפני כחצי שנה הפסקתי את הטיפול הפסיכולגי כי ראיתי שלאחר כמעט חצי שנה רצוף בטיפול( מתחילת שנת הלימודים באוקטובר האחרון ) לא השגתי ממש את היעדים שהצבתי. ואני די נשאר במקום. וחבל על הכסף והזמן.. ( בעבר הורי מימנו את הטיפולים הפסכולגים , ובכלל לא הייתי מרבה לעבוד, אך מלפני שנתים וחצי נכנסתי לעולם העבודות ומאז עבדתי ועובד במגון רחב של עבודות מזדמנות וקבועות..).
כיום, אני מתנהל לכאורה בצורה טובה מאוד. סטודנט מצטיין, יחסית בקשר עם הח'ברה מהלימודים. במהלך השהות במכללה\ חי משפחתה אני כן נופל לעתים של חרדות חברתיות פתאומיות שמורידות לי את המצב הרוח אבל בגדול אפשר להגדיר את זה בגבול ה"נורמלי" ולא חריג.... אפשר לומר שאני מרגיש די תקוע: לא יוצא עם חברים להנות( הפעמים הבודדות שזה קורה זה ככה על הדרך מהלימודים, וגם אז אני צריך ליהות במצב רוח מרומםם כדי לזרום). והסיבה שאני לא מרבה לצאת עם חברים -היא חשש שלי להיקלע למין פחד ולחץ פתתאומי שלי ולהיחשף בסיטואציות כאלו בפני חברים ולכן המפגשים החברתים שלי מצומצמים...
גם המצב של קשר זוגי לא ברור. כי מצד אחד אני מאוד רוצה. אך מהצד השני מרגיש סוג של חרדה חברתית וחוסר ביטחון. אשמח להכיר מפה מישהי בעלת נפש עדינה כשלי..
בכלל, אני חושב שכיום קשרים חברתים הם must בעולם שלנו ועל אחת כמה וכמה לאנשים כמונו עם נפש רגישה שצריכים חום ואהבה בצורה שכיחה. והמפגשים החברתים של אנשים שסובלים פלוס מינוס מאותם דברים יכול כ"כ ל חזק את הביטחון שלנו ולתת "דרייב" להמשך.אני מעיד על עצמי שאני מרגיש חוסר ביטחון להיחשף בצורה עמוקה יותר מהיכרות שטחית בפני אנשים "רגילים" וחושש שלא יבינו אותי ואתפרש לא נכון וסתם כבחור דיכאוני ואני לא כזה.!
לכן אני סבור ש"הטיפול" היעיל ביותר לי הוא היכרות עם חבר'ה מפה ( בנים ו בנות כאחד),לאו דווקא בחורים דתיים!. אני בחור מאוד פתוח ואיש שיחה.
ובנוסף אשמח להצטרף למפגשים השבועים(קבוצות תמיכה).
המייל שלי [email protected]