משקעי העבר
ובכן, אם אני צריך לציין את נקודת השינוי בחיים שלי אז זה היה לפני 3 שנים (כיום אני כמעט בן 30). הסיפור מתחיל לפני 4 שנים. בחור די מאושר עם פוטנציאל ותוכניות גדולות. היה אזשהו משבר משפחתי. מבחינה אובייקטיבית זה לא היה אסון גדול אבל אני לקחתי אותו די ללב. המשבר נמשך כשנה ואני הלכתי ושקעתי יחד איתו. אם בחצי השנה הראשונה הכל היה בסדר אצלי (דאגה רגילה), הרי שאחרי חצי שנה זה כבר התחיל להיות פחות ופחות בסדר. דאגה יותר רבה, פחות תאבון. לאחר שנה זה כבר הפך להיות משהו שאי אפשר להתעלם ממנו:מתח,חוסר תאבון,בעיות שינה, מחנק בגרון, דכאון וכו´. אף פעם לא האמנתי שאפשר להרגיש ככה. זה היה פשוט הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. כל אותה עת לא סיפרתי לאף אחד (טעות גדולה) על מה שעובר עלי ומבחוץ נראיתי בסדר גמור אבל בתוך תוכי זה היה סיפור אחר לגמרי. בשלב הזה הבנתי שאני צריך עזרה כי לבד אני לא אצא מזה. הלכתי לפסיכולוגית . אחרי 2 שיחות אומנם הרגשתי הקלה מזה שסוף סוף סיפרתי את מה שעובר עלי למישהו אבל הבנתי שאני לא אוכל להתגבר על מה שקורה איתי ע"י שיחות. הרגשתי שאני לא שולט על הגוף שלי (מבחינת הסימפטומים שציינתי), כאילו הגוף לקח עצמאות ומה שאני לא אעשה זה לא יעזור. עזבתי את הפסיכולוגית והלכתי לפסיכיאטר שנתן לי סרוקסט. לא הלכתי בלב שלם לפסיכיאטר, הרגשתי כשלון ובושה. אבל לא היתה לי ברירה, חייתי בסיוט. האמת, הסרוקסט עשה פלאים. תוך חודש הרגשתי טוב ותוך 3 חודשים הרגשתי כרגיל מבחינה פיזית. אחרי כמה חודשים הפסקתי עם הכדורים. אני אומר שהרגשתי כרגיל מבחינה פיזית אבל קשה לי להגיד שמבחינה פסיכולוגית אני חזרתי לאותו מצב שהיייתי בו קודם. מה שעבר עלי היה כ"כ טראומתי מבחינתי שזה חרוט לי בזכרון מאז. ומשפיע עליי בצורות כאלו ואחרות. הדבר המשמעותי ביותר הוא שאני מרגיש שהפכתי מאז ליותר רגיש. כל ארוע מלחיץ אותי יותר מבעבר (אולי זה קשור לחשש שזה יקרה לי שוב) והתגובות יותר מועצמות. אולי בעצם יותר נכון להגיד שאני שם לב לסימפטומים ולתחושות (שתמיד היו לי ותמיד התייחסתי אליהם כתגובה סבירה למצבי לחץ) יותר מאשר שמתי לב לפני אותו מקרה וחושש שזה שאריות של אותו סיפור (אפילו בצורה חלקית) וזה מלחיץ אותי וקשה לי להשתחרר מזה (כאשר בעבר די החלקתי את זה). מאז אותו מקרה לא הרגשתי (למזלי) את מה שהרגשתי אז. אבל לפני שנה פלוס חוויתי ארוע שגרם לי לעצב מסוים. בשבוע הראשון חששתי שזה יהיה חזרה על אותו סיפור אבל מה שנשאר מאז זה רק בעיות שינה. האם זה היה קורה לי גם ללא אותו מקרה? אולי. אבל העובדה היא שלפני אותו מקרה לא היו לי בעיות שינה. כמו שכתבתי, אף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש ככה. ואם זה קרה לי פעם, אולי זה יקרה לי גם בעתיד (גם אם באופן חלקי). אני אתן דוגמאות שאולי יבהירו: לפני מה שקרה לי, תכננתי טיול חצי שנה לפני המועד (הזמנת כרטיסים וכו´) והיה ברור לי ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור את התכנון הזה. היום אני לא יודע אם אני אוכל לתכנן חצי שנה מראש. או מעבר ממקום עבודה רגוע, בטוח ויציב עם אנשים שאני מכיר (מקום שאני נמצא בו היום), למקום עבודה לחוץ יותר שבו לא כ"כ יבינו אם לא יהיה לי מצב רוח. כתבתי יותר מדי לפעם אחת. אם מישהו חווה את מה שאני חוויתי בצורה כזו או אחרת אני אשמח לשמוע את נקודת מבטו. ובכלל, איך אפשר להתנתק מחוויות כאלה ולהשאיר אותן בצד ולהמשיך הלאה. האם זה אפשרי.
ובכן, אם אני צריך לציין את נקודת השינוי בחיים שלי אז זה היה לפני 3 שנים (כיום אני כמעט בן 30). הסיפור מתחיל לפני 4 שנים. בחור די מאושר עם פוטנציאל ותוכניות גדולות. היה אזשהו משבר משפחתי. מבחינה אובייקטיבית זה לא היה אסון גדול אבל אני לקחתי אותו די ללב. המשבר נמשך כשנה ואני הלכתי ושקעתי יחד איתו. אם בחצי השנה הראשונה הכל היה בסדר אצלי (דאגה רגילה), הרי שאחרי חצי שנה זה כבר התחיל להיות פחות ופחות בסדר. דאגה יותר רבה, פחות תאבון. לאחר שנה זה כבר הפך להיות משהו שאי אפשר להתעלם ממנו:מתח,חוסר תאבון,בעיות שינה, מחנק בגרון, דכאון וכו´. אף פעם לא האמנתי שאפשר להרגיש ככה. זה היה פשוט הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. כל אותה עת לא סיפרתי לאף אחד (טעות גדולה) על מה שעובר עלי ומבחוץ נראיתי בסדר גמור אבל בתוך תוכי זה היה סיפור אחר לגמרי. בשלב הזה הבנתי שאני צריך עזרה כי לבד אני לא אצא מזה. הלכתי לפסיכולוגית . אחרי 2 שיחות אומנם הרגשתי הקלה מזה שסוף סוף סיפרתי את מה שעובר עלי למישהו אבל הבנתי שאני לא אוכל להתגבר על מה שקורה איתי ע"י שיחות. הרגשתי שאני לא שולט על הגוף שלי (מבחינת הסימפטומים שציינתי), כאילו הגוף לקח עצמאות ומה שאני לא אעשה זה לא יעזור. עזבתי את הפסיכולוגית והלכתי לפסיכיאטר שנתן לי סרוקסט. לא הלכתי בלב שלם לפסיכיאטר, הרגשתי כשלון ובושה. אבל לא היתה לי ברירה, חייתי בסיוט. האמת, הסרוקסט עשה פלאים. תוך חודש הרגשתי טוב ותוך 3 חודשים הרגשתי כרגיל מבחינה פיזית. אחרי כמה חודשים הפסקתי עם הכדורים. אני אומר שהרגשתי כרגיל מבחינה פיזית אבל קשה לי להגיד שמבחינה פסיכולוגית אני חזרתי לאותו מצב שהיייתי בו קודם. מה שעבר עלי היה כ"כ טראומתי מבחינתי שזה חרוט לי בזכרון מאז. ומשפיע עליי בצורות כאלו ואחרות. הדבר המשמעותי ביותר הוא שאני מרגיש שהפכתי מאז ליותר רגיש. כל ארוע מלחיץ אותי יותר מבעבר (אולי זה קשור לחשש שזה יקרה לי שוב) והתגובות יותר מועצמות. אולי בעצם יותר נכון להגיד שאני שם לב לסימפטומים ולתחושות (שתמיד היו לי ותמיד התייחסתי אליהם כתגובה סבירה למצבי לחץ) יותר מאשר שמתי לב לפני אותו מקרה וחושש שזה שאריות של אותו סיפור (אפילו בצורה חלקית) וזה מלחיץ אותי וקשה לי להשתחרר מזה (כאשר בעבר די החלקתי את זה). מאז אותו מקרה לא הרגשתי (למזלי) את מה שהרגשתי אז. אבל לפני שנה פלוס חוויתי ארוע שגרם לי לעצב מסוים. בשבוע הראשון חששתי שזה יהיה חזרה על אותו סיפור אבל מה שנשאר מאז זה רק בעיות שינה. האם זה היה קורה לי גם ללא אותו מקרה? אולי. אבל העובדה היא שלפני אותו מקרה לא היו לי בעיות שינה. כמו שכתבתי, אף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש ככה. ואם זה קרה לי פעם, אולי זה יקרה לי גם בעתיד (גם אם באופן חלקי). אני אתן דוגמאות שאולי יבהירו: לפני מה שקרה לי, תכננתי טיול חצי שנה לפני המועד (הזמנת כרטיסים וכו´) והיה ברור לי ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור את התכנון הזה. היום אני לא יודע אם אני אוכל לתכנן חצי שנה מראש. או מעבר ממקום עבודה רגוע, בטוח ויציב עם אנשים שאני מכיר (מקום שאני נמצא בו היום), למקום עבודה לחוץ יותר שבו לא כ"כ יבינו אם לא יהיה לי מצב רוח. כתבתי יותר מדי לפעם אחת. אם מישהו חווה את מה שאני חוויתי בצורה כזו או אחרת אני אשמח לשמוע את נקודת מבטו. ובכלל, איך אפשר להתנתק מחוויות כאלה ולהשאיר אותן בצד ולהמשיך הלאה. האם זה אפשרי.