"משפחת המומינים - ההצגה הגדולה": מתחת לשלווה הפסטורלית מזדחלת תחושה של אסון
איור של טובה ינסון מתוך הספר. נאיביות שמהולה בקדרות
בדומה לקודמיו, גם בספר החמישי בסדרת הילדים הקלאסית של טובה ינסון משהו מאיים לשבש את שמחת החיים והנאיביות הבסיסית
שני הררי
במהלך סצינה אחת משובבת נפש במיוחד — וכאלה לא חסרות ב"משפחת המומינים — ההצגה הגדולה" — מגיע סנופקין לגן מגודר הנשלט על ידי פקח גחמן ומבריח אותו באמצעי מתוחכם (סמרמרים!). או אז זוכה סנופקין בהזדמנות נדירה להגשים אחת ולתמיד את חלומו הגדול, משאלת לב המלווה אותו שנים: "כל חייו השתוקק סנופקין להוריד מודעות שאוסרות עליו לעשות את הדברים שהוא אוהב, ועכשיו הוא רעד מרוב התלהבות וציפייה. הוא התחיל ב'העישון אסור'". סנופקין לא מסתפק בשלט אחד אלא ממשיך ועוקר בחדווה את יתר השלטים: את זה האוסר על צחוק ושריקה, על ישיבה על הדשא ועל קפיצה בשתי רגליים. יותר משהיא מוּנעת מאיזה דחף קמאי לנקמה מתוקה בפקחי הגנים — אויביו המושבעים של סנופקין — מבטאת עקירת השלטים היענות אותנטית לאני־מאמין הסנופקינאי הרואה בחופש ערך עליון, ולתפישת העולם שבה דוגלים גם חבריו הטובים, בני משפחת המומינים: חֲיה ותן לחיות.
זה אולי הדבר האחרון שאפשר להגיד על הלך הרוח ששרר בפינלנד ובכל רחבי אירופה בשנים בהן החלה טובה ינסון ביצירת המומינים, שהפכו בהמשך לאחת מסדרות ספרי הילדים האהובות והמצליחות בעולם. את האימה שחשה נוכח המציאות האלימה והאכזרית של 1939 ניתבה ינסון ליצירת עמק המומינים הפסטורלי ותושביו, ובמילים אחרות, לבריאת עולם חלופי, כמעט אוטופי — בטח בהשוואה לזה שבני האדם מתעקשים לחרב במו ידיהם.
- פרסומת -
הדמויות המאוירות עברו כמה וכמה גלגולים וסגנונים צורניים במשך יותר מעשור (חפירה זריזה ברשת מעלה תמונה ישנה של האבטיפוס המומיני — דמות סגלגלה על שתי רגליים קצרות ודקיקות שינסון הצעירה רשמה על קיר הבית). על כל פנים, בגרסתם הסופית והמוכרת המומינים הם התגלמות החביבות, בעוד שחיצוניותם הינה תוצאה של הכלאה משונה ועם זאת חמודה להפליא בין טרול להיפופוטם. ותראו מה זה גנטיקה: כמו ההיפופוטמים גם המומינים הם בעלי גזרה עתירת קימורים וחיבה למאגרי מים, וכמותם מנהלים על פי רוב אורח חיים נינוח ומהורהר־משהו: "מומינטרול שכב במקומו הרגיל (או אחד ממקומותיו הרגילים), מכורבל בטחב הירוק־צהבהב וזנבו תחוב בזהירות תחתיו. הוא הביט במים בכובד ראש ובסיפוק והאזין לרשרוש הכנפיים ולזמזומן הישנוני של הדבורים".
איור של טובה ינסון מתוך הספר
במאמר מ–1961 בשם "סופר הילדים הערמומי" (The Sly Children's Author) כתבה ינסון כי "על ספר ילדים להכיל צמתים שבהם המחבר עוצר והילד ממשיך הלאה… איום או הדר שלעולם אינם מוסברים, פנים שלעולם אינם חושפים את עצמם לחלוטין". ואכן, גם בספר החמישי בסדרה, בתרגומה הנפלא של דנה כספי, העלילה נעה בין המוכר והידוע מראש ובין המפתיע והבלתי צפוי; בין פעולות מתוכננות ובין הסתגלות לנסיבות; בין הסביבה הביתית המגוננת ובין מרחבים חדשים ולעיתים אף מאיימים. ובמהלכה חוות הדמויות השונות מגוון רחב של רגשות אנושיים: היקסמות, סקרנות, שמחה ורוגע, לצד בהלה, דאגה, צער, ייאוש ועצבים, המתקיימים אלה לצד אלה ומוצגים כפשוטם, באופן חף משיפוטיות, ועל כן מעורר הזדהות. למשל: "בהמשך הערב יצאה האומללית הקטנה לשוטט לבדה על שפת המים. היא ראתה את הירח עולה ומתחיל את טיולו הבודד דרך הלילה. 'הוא דומה לי', חשבה האומללית בדכדוך. 'בודד לגמרי, ועגול ממש כמוני'. כשחשבה זאת הרגישה אבודה כל כך ועם זאת מפויסת, ולא התאפקה ובכתה קצת".
בדומה לקודמיו, גם ב"ההצגה הגדולה" (שפורסם לראשונה ב–1954) שמחת החיים הבסיסית ואווירת הנאיביות ההילבילית האופייניות לעמק המומינים מהולות כל העת בקדרות מסוימת, שבאה לידי ביטוי גם באיורים. האם זו החשיכה המדכדכת העוטפת את ארצות הצפון למשך חודשים מדי שנה? או אולי המציאות הפוסט־מלחמתית שבה נכתב הספר? כך או כך, מתחת לשלווה הפסטורלית מזדחלת לה תחושה של אסון הממשמש ובא.
בתפקיד הגורם המשבש את חייהם הנעימים של המומינים — וכמעט תמיד יש כזה — משמש הפעם הר געש המתנשא בסמוך (מדי) לעמק: "'פויה', אמרה מומינאמא ונשפה על הַפְּתִית כדי לסלקו. מיד התעופף לעברה עוד פתית פיח ונחת על אפה. האוויר כולו היה מלא בהם. מומינאמא קמה ונאנחה. 'מרגיז כל כך, ההר הזה שיורק אש', אמרה". כתוצאה מהפעילות הגעשית שוטף את העמק נחשול ענק: "הוא התקרב אליהם מכיוון הים, תחילה נשמע כמלמול, ובהדרגה התחזק והיה לרעם אדיר". המים מתקדמים במהירות ובעוצמה, ותוך זמן קצר גם ביתם של המומינים מוצף, ופחית הקפה, צנצנת המרמלדה, השולחן, הכיסאות ושאר חפציהם האהובים שוחים בו לכאן ולכאן כדגים באקווריום. בני המשפחה — כרגיל, בתגבור נספחים מזדמנים — נאלצים לטפס אל הגג, וכשזה ניתק הם שטים עליו אל עבר הלא נודע, שמזמן להם הרפתקאות שלא נדע.
צונאמי הוא ללא ספק אירוע רב רושם, אבל עם כל הכבוד לכוחות הטבע הכבירים, ההצגה הגדולה שעל שמה קרוי הספר היא "דרמה במערכה אחת מאת מומינאבא", המועלית על ידי המומינים במבנה נטוש של תיאטרון שאליו הם מגיעים במסעם על הגג. מדובר במחזה שכמו שהוא גרנדיוזי, ככה הוא תמוה ומבולבל, שנכתב בלא מעט קשיים מצד המחזאי. ובעוד שהחזרה הגנרלית רצופת תקלות, המופע עצמו כבר יוצא לחלוטין משליטה והערב כולו הופך פרוע וכאוטי, אך בסופו — הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
מבחינת המומינים, יש ל"הטוב ביותר" רק פירוש אחד, ובסך הכל צנוע: "את כברת הדרך האחרונה עשו בריצה. עלו בגבעה, עברו בין שיחי הלילך והגיעו היישר למדרגות הבית. שם נעצרו בני משפחת מומין, פלטו אנחת רווחה ממושכת ונעמדו בשקט ליהנות מהביטחון שהשרה עליהם ביתם. הם חזרו הביתה, והכל שב לקדמותו".
משפחת המומינים: ההצגה הגדולה / טובה ינסון. משוודית: דנה כספי. הוצאת כתר, 176 עמודים
🌻-משפחת המומינים (5) - ההצגה הגדולה -טובה ינסון/תרגום: דנה כספי /הוצאה: כתר /תאריך הוצאה: מרץ 2025 /קטגוריה: ראשית קריאה, ילדים ונוער
תקציר סוּפָה אַדִּירָה מְצִיפָה אֶת עֵמֶק הַמּוּמִינִים וְאֶת בֵּיתָם שֶׁל הַמּוּמִינִים. בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה וְחַבְרֵיהֶם תּופְסִים מַחֲסֶה בְּבִנְיָן נָטוּשׁ וּמוּזָר, וּמִתְכַּוְּנִים לִשְׁהות בּו עַד שֶׁהַמַּיִם יֵרְדוּ. עַד מְהֵרָה מִתְבָּרֵר שֶׁלּא מְדֻבָּר בִּסְתָם בִּנְיָן, אֶלָּא...