סופת רעמים
New member
משפחה אחרת...
משפחה אחרת בימים האחרונים אתה לא יוצא לי מהראש. אחרי חודשים שלא חשבתי עליך כמעט בכלל, אני לא יכולה להוציא אותך מהמחשבות שלי כבר יותר משבוע. אני לא יודעת למה, אולי זה בגלל שהילד שלך מתנועע לו בבטן שלי כבר בערך שבוע. אולי זה בגלל שהתחלתי להרגיש אותו זז בערך באותו הזמן שהמחשבות עליך צצו לי חזרה בראש. אולי זה בגלל שהלכתי לבד לאולטרסאונד האחרון. אולי זה בגלל שכשהרגשתי את הבועות בתוך הבטן שלי פתאום נורא רציתי להתקשר ולספר לך, ונזכרתי שאני לא יכולה. אולי. ביום שני לפני שבוע, באמצע ישיבה, הרגשתי כמו שמישהו נושף לתוך קשית בתוך הבטן שלי ועושה בועות. בפעם הראשונה אני זוכרת שחלפה במוחי מחשבה בנוסח "מעניין מה זו התחושה המשונה הזו"... אחרי כמה שניות פתאום נפל האסימון והפסקתי לדבר באמצע המשפט ונשארתי עם הפה פתוח לרווחה. פתאום הבנתי מה זה. פתאום הבנתי מי זה. פתאום הבנתי שהבן שלנו שם בפנים בתוך הגוף שלי מודיע לי בעדינות על נוכחותו. מנהל המכירות שלנו שישב מולי לא הבין מה קרה לי. הוא שאל אותי אם הכל בסדר לפחות שלוש פעמים עד שהתעשתתי ואמרתי לו שכן. אחר כך מיהרתי לסיים את הפגישה ורצתי לי משם בהתרגשות, הגעתי למשרד שלי, צנחתי אל תוך הכסא אל חצי ישיבה חצי ריחוף, והרמתי את הטלפון. האצבעות שלי התחילו לחייג את המספר שלך עד שפתאום נחתה עליי הידיעה שבעצם אין למי להתקשר... הנחתי את השפורפרת והחיוך נמחק לי מהפרצוף. אפילו לא ידעתי שאני עוד זוכרת את המספר... בכל זאת לא דיברנו כבר שלושה חודשים. לפני שלושה חודשים שלחת לי פרחים ליום ההולדת. לפני חודשיים נסעתי לישראל וגיליתי שהבת שלנו היא בעצם בן. לפני חודש ארזתי את החיים שלי ועברתי דירה. חיים חדשים, מדינה חדשה, עבודה חדשה, דירה חדשה. בקרוב משפחה חדשה. משפחה אחרת, משפחה בלי אבא. המכונית דוהרת לה על ה- west side highway לאורך נהר ההאדסון. ממול אפשר לראות את שורת הבניינים שלי, את הבית אליו אביא את הילד שלך בעוד כמה חודשים. אני חותכת שמאלה ונכנסת אל העיר. מנהטן שלנו, הקולות והריחות מעלים אותך מכל פינה. אני מחנה את המכונית וצועדת במעלה השדירה החמישית, עוצרת מול חלון ראווה של חנות שעונים שפעם נכנסנו אליה. הרוחות העזות והקור המקפיא חותכים לי בפנים. שולי המעיל שלי מתעופפים מאחוריי והבטן העגולה נישאת בגאון מלפניי. עוברים ושבים מסתכלים על הבטן ומחייכים אליי, אפילו כאן. אורות חג המולד מקשטים את הבניינים הגבוהים. להקות רחוב מנגנות וסביבן מתקבצות ערימות אנשים. רוכלים בפינות הרחוב מציעים את מרכולתם. ריח של ערמונים חמים נישא באוויר. אני נזכרת בחיוך שלך, במגע המלטף. נזכרת איך הסתובבנו ברחובות העיר הזאת וחלמנו בהקיץ, רקמנו אשליות, שקענו בהזיות על חיים אחרים. נזכרת איך הילד שלנו הפך להיות הילד שלי ברגע בו הפך מחלום למציאות. דמעה בודדה מתגלגלת במורד הלחי וקופאת בדרכה לאדמה. מדהים אותי איך אחרי כל הזמן שעבר אני עוד זוכרת את הקול שלך ויכולה להריח את הריח שלך כאילו היית כאן רק אתמול. גשם מתחיל לרדת על ניו יורק. בשבוע שעבר ביקרתי לראשונה אצל הרופאה החדשה. ישבתי במרפאה ומילאתי טפסים. כל שורה שניה צבטה לי בלב. שם האב? בן הזוג? פרטי התקשרות למקרה שאני לא מסוגלת לבצע החלטות בנוגע לתינוק... ואני מדלגת על שורה ועוד שורה, ומוסרת את הטפסים בקבלה. ובמשרד שוב, הפקידות מסתכלות בי "לא מילאת את כל הפרטים", הן אומרות. ואני לוחשת "אין", והן נועצות בי מבט עצוב ומהנהנות בהבנה, מסמנות משהו על הטפסים וממשיכות בעבודתן. אני מחייכת חיוך רחב, אף אחד לא יהרוס לי את הרגע, רק אני והתינוק שלי. בחדר ההמתנה יושבים שלושה זוגות. לכל אישה בטן מתנשאת לפניה, והגברים מקרקרים סביבן, מביאים לשתות, מלטפים את הבטן, מחייכים, דואגים, מניחים יד להרגיש את התנועות. האחות קוראת בשמי ואני נכנסת פנימה. טכנאי אולטרסאונד מלווה אותי לחדר החשוך. "אבא לא יכל להגיע?" הוא שואל. אני מהנהנת. הוא שולף קלטת וידאו ומכניס למכשיר, מחייך לעברי ואומר לי "לא נורא, הוא יראה בערב". אחרי כמה דקות הוא מסתכל בטפסים ואומר לי במבט מתנצל "oh, I am so very sorry". שוב אני מחייכת, על מסך הטלויזיה שמולי מרצדת תמונת פרופיל של התינוק שלי. התינוק שלנו. אני מדמיינת או שהוא מחייך? ביום רביעי דיברתי עם אבא. הוא שאל מה שלום הנכד שלו. סיפרתי לו על הבדיקה, סיפרתי שאני מתחילה לחפש רופא ילדים ומוהל לברית. הוא שאל אם הוא יצטרך להחזיק את התינוק בברית ואני נמלאתי אושר כזה, גאווה. אחר כך הוא ביקש בקול שקט שאזכיר לו "איך קוראים לאבא של הנכד שלי"... כמו לא היית שם מעולם. מדי פעם הם עוד מתעניינים, ההורים. שואלים בעדינות אם שמעתי משהו ממך, אם היה איזה סימן חיים. "אני לא בקשר איתו", אני עונה בחוסר אכפתיות, אבל בלב משהו נצבט. הם עוד מחכים, עוד מקווים שאולי... בכל זאת... איכשהו... תתעורר ותתעשת ולא תרצה שהילד שלך יגדל בלי אבא. לא מצליחים להבין, לא יכולים להצדיק. אני כבר הפסקתי די מזמן לקוות, והבנתי שלהבין אני פשוט לא יכולה. מה לעשות, לא כל דבר בחיים אפשר להבין. אני יודעת שאתה לא כאן, יודעת שאתה לא רוצה, יודעת הכל, אבל לפעמים, כשאני לא שמה לב, אני מוצאת אותך במקרה באיזו תמונה עתידית שמתבשלת לי בראש. תת מודע? "יהיה לי מעמד מאוד מיוחד, את יודעת", אבא אומר בגאווה שאי אפשר לפספס. "אני אהיה הסבא היחיד שלו". משמח אותי לחשוב שהוא יהיה כאן לברית, משמח אותי לראות שהוא סוף סוף מאושר, מצפה, מתרגש. את הילד הזה כל כך הרבה אנשים אוהבים עוד לפני שנולד. לילד הזה כל כך הרבה אנשים מצפים בכליון עיניים, אז אחד פחות זה לא נורא, אני משכנעת את עצמי. אפילו שזה אבא שלו. בשבת קפצתי לביקור היכרות ב-buy buy baby וב babies r us. הסתובבתי בין המדפים, הסתכלתי על עגלות, עריסות, כסאות לאוטו, שמיכות, בקבוקים, מוצצים. נזכרתי בביקור האחרון שלי ב- babies r us לפני כמה חודשים. בטלפון אמרת לי "אל תדאגי, אני אלמד אותך הכל, את תהיי אמא נהדרת". יכולתי לשמוע את החיוך שלך כשדיברנו על שמות. את השם לילד שלנו אני בוחרת עכשיו לבד. אני אפילו לא יודעת אם היית אוהב אותו, אני אפילו לא יודעת אם זה בכלל מעניין אותך. אחרי הכל הוא יישא גם את שם המשפחה שלך. לזוג אחד בעבודה נולד תינוק ראשון לפני שלושה שבועות. אני שומעת אותם מדברים על תורנויות קימה בלילה, שומעת אותו מספר על הלידה, שומעת אותה מבקשת ממנו שייתן לילד בקבוק, שיחליף חיתול... מקשיבה לבנות מסביב מספרות על הפעם הראשונה שהשאירו את התינוק החדש לבד עם הבעל. מקשיבה להן צוחקות אל מול חוסר האונים של הגברים, וחושבת לעצמי שאתה לא היית חסר אונים, לו רק היית רוצה להיות כאן, ואז אני נזכרת שאתה בעצם לא רוצה להיות כאן, ולי לא יהיה עם מי להתחלק בתורנויות קימה בלילה ומי שייתן לילד בקבוק כשאני עייפה מדי. אתה לא תספר לחברים בעבודה על הלידה, על התינוק שבוכה בלילות ומחזיק אותך ער. אתה תישן לילות שלמים ושלווים כשאני אקום להאכיל, להחליף, לחבק, לאהוב, את הילד שלנו, פרי אהבתנו הנשכחת, שנדמה כמו היתה רק חלום רחוק. ביום שני אני הולכת להירשם לקורס הכנה ללידה. האחות בטלפון שאלה אותי אם בן הזוג מצטרף. עניתי שלא. היא שאלה אם אמא תבוא איתי. עניתי שלא. היא שאלה אם חברה תלווה אותי. עניתי שלא. "זה בסדר", היא אמרה, "אפשר גם לבוא לבד". לבד. התינוק מתהפך ועושה לי גלים בתוך הבטן. הוא לא לבד. אני לא לבד. אנחנו משפחה. משפחה אחרת. משפחה בלי אבא.
משפחה אחרת בימים האחרונים אתה לא יוצא לי מהראש. אחרי חודשים שלא חשבתי עליך כמעט בכלל, אני לא יכולה להוציא אותך מהמחשבות שלי כבר יותר משבוע. אני לא יודעת למה, אולי זה בגלל שהילד שלך מתנועע לו בבטן שלי כבר בערך שבוע. אולי זה בגלל שהתחלתי להרגיש אותו זז בערך באותו הזמן שהמחשבות עליך צצו לי חזרה בראש. אולי זה בגלל שהלכתי לבד לאולטרסאונד האחרון. אולי זה בגלל שכשהרגשתי את הבועות בתוך הבטן שלי פתאום נורא רציתי להתקשר ולספר לך, ונזכרתי שאני לא יכולה. אולי. ביום שני לפני שבוע, באמצע ישיבה, הרגשתי כמו שמישהו נושף לתוך קשית בתוך הבטן שלי ועושה בועות. בפעם הראשונה אני זוכרת שחלפה במוחי מחשבה בנוסח "מעניין מה זו התחושה המשונה הזו"... אחרי כמה שניות פתאום נפל האסימון והפסקתי לדבר באמצע המשפט ונשארתי עם הפה פתוח לרווחה. פתאום הבנתי מה זה. פתאום הבנתי מי זה. פתאום הבנתי שהבן שלנו שם בפנים בתוך הגוף שלי מודיע לי בעדינות על נוכחותו. מנהל המכירות שלנו שישב מולי לא הבין מה קרה לי. הוא שאל אותי אם הכל בסדר לפחות שלוש פעמים עד שהתעשתתי ואמרתי לו שכן. אחר כך מיהרתי לסיים את הפגישה ורצתי לי משם בהתרגשות, הגעתי למשרד שלי, צנחתי אל תוך הכסא אל חצי ישיבה חצי ריחוף, והרמתי את הטלפון. האצבעות שלי התחילו לחייג את המספר שלך עד שפתאום נחתה עליי הידיעה שבעצם אין למי להתקשר... הנחתי את השפורפרת והחיוך נמחק לי מהפרצוף. אפילו לא ידעתי שאני עוד זוכרת את המספר... בכל זאת לא דיברנו כבר שלושה חודשים. לפני שלושה חודשים שלחת לי פרחים ליום ההולדת. לפני חודשיים נסעתי לישראל וגיליתי שהבת שלנו היא בעצם בן. לפני חודש ארזתי את החיים שלי ועברתי דירה. חיים חדשים, מדינה חדשה, עבודה חדשה, דירה חדשה. בקרוב משפחה חדשה. משפחה אחרת, משפחה בלי אבא. המכונית דוהרת לה על ה- west side highway לאורך נהר ההאדסון. ממול אפשר לראות את שורת הבניינים שלי, את הבית אליו אביא את הילד שלך בעוד כמה חודשים. אני חותכת שמאלה ונכנסת אל העיר. מנהטן שלנו, הקולות והריחות מעלים אותך מכל פינה. אני מחנה את המכונית וצועדת במעלה השדירה החמישית, עוצרת מול חלון ראווה של חנות שעונים שפעם נכנסנו אליה. הרוחות העזות והקור המקפיא חותכים לי בפנים. שולי המעיל שלי מתעופפים מאחוריי והבטן העגולה נישאת בגאון מלפניי. עוברים ושבים מסתכלים על הבטן ומחייכים אליי, אפילו כאן. אורות חג המולד מקשטים את הבניינים הגבוהים. להקות רחוב מנגנות וסביבן מתקבצות ערימות אנשים. רוכלים בפינות הרחוב מציעים את מרכולתם. ריח של ערמונים חמים נישא באוויר. אני נזכרת בחיוך שלך, במגע המלטף. נזכרת איך הסתובבנו ברחובות העיר הזאת וחלמנו בהקיץ, רקמנו אשליות, שקענו בהזיות על חיים אחרים. נזכרת איך הילד שלנו הפך להיות הילד שלי ברגע בו הפך מחלום למציאות. דמעה בודדה מתגלגלת במורד הלחי וקופאת בדרכה לאדמה. מדהים אותי איך אחרי כל הזמן שעבר אני עוד זוכרת את הקול שלך ויכולה להריח את הריח שלך כאילו היית כאן רק אתמול. גשם מתחיל לרדת על ניו יורק. בשבוע שעבר ביקרתי לראשונה אצל הרופאה החדשה. ישבתי במרפאה ומילאתי טפסים. כל שורה שניה צבטה לי בלב. שם האב? בן הזוג? פרטי התקשרות למקרה שאני לא מסוגלת לבצע החלטות בנוגע לתינוק... ואני מדלגת על שורה ועוד שורה, ומוסרת את הטפסים בקבלה. ובמשרד שוב, הפקידות מסתכלות בי "לא מילאת את כל הפרטים", הן אומרות. ואני לוחשת "אין", והן נועצות בי מבט עצוב ומהנהנות בהבנה, מסמנות משהו על הטפסים וממשיכות בעבודתן. אני מחייכת חיוך רחב, אף אחד לא יהרוס לי את הרגע, רק אני והתינוק שלי. בחדר ההמתנה יושבים שלושה זוגות. לכל אישה בטן מתנשאת לפניה, והגברים מקרקרים סביבן, מביאים לשתות, מלטפים את הבטן, מחייכים, דואגים, מניחים יד להרגיש את התנועות. האחות קוראת בשמי ואני נכנסת פנימה. טכנאי אולטרסאונד מלווה אותי לחדר החשוך. "אבא לא יכל להגיע?" הוא שואל. אני מהנהנת. הוא שולף קלטת וידאו ומכניס למכשיר, מחייך לעברי ואומר לי "לא נורא, הוא יראה בערב". אחרי כמה דקות הוא מסתכל בטפסים ואומר לי במבט מתנצל "oh, I am so very sorry". שוב אני מחייכת, על מסך הטלויזיה שמולי מרצדת תמונת פרופיל של התינוק שלי. התינוק שלנו. אני מדמיינת או שהוא מחייך? ביום רביעי דיברתי עם אבא. הוא שאל מה שלום הנכד שלו. סיפרתי לו על הבדיקה, סיפרתי שאני מתחילה לחפש רופא ילדים ומוהל לברית. הוא שאל אם הוא יצטרך להחזיק את התינוק בברית ואני נמלאתי אושר כזה, גאווה. אחר כך הוא ביקש בקול שקט שאזכיר לו "איך קוראים לאבא של הנכד שלי"... כמו לא היית שם מעולם. מדי פעם הם עוד מתעניינים, ההורים. שואלים בעדינות אם שמעתי משהו ממך, אם היה איזה סימן חיים. "אני לא בקשר איתו", אני עונה בחוסר אכפתיות, אבל בלב משהו נצבט. הם עוד מחכים, עוד מקווים שאולי... בכל זאת... איכשהו... תתעורר ותתעשת ולא תרצה שהילד שלך יגדל בלי אבא. לא מצליחים להבין, לא יכולים להצדיק. אני כבר הפסקתי די מזמן לקוות, והבנתי שלהבין אני פשוט לא יכולה. מה לעשות, לא כל דבר בחיים אפשר להבין. אני יודעת שאתה לא כאן, יודעת שאתה לא רוצה, יודעת הכל, אבל לפעמים, כשאני לא שמה לב, אני מוצאת אותך במקרה באיזו תמונה עתידית שמתבשלת לי בראש. תת מודע? "יהיה לי מעמד מאוד מיוחד, את יודעת", אבא אומר בגאווה שאי אפשר לפספס. "אני אהיה הסבא היחיד שלו". משמח אותי לחשוב שהוא יהיה כאן לברית, משמח אותי לראות שהוא סוף סוף מאושר, מצפה, מתרגש. את הילד הזה כל כך הרבה אנשים אוהבים עוד לפני שנולד. לילד הזה כל כך הרבה אנשים מצפים בכליון עיניים, אז אחד פחות זה לא נורא, אני משכנעת את עצמי. אפילו שזה אבא שלו. בשבת קפצתי לביקור היכרות ב-buy buy baby וב babies r us. הסתובבתי בין המדפים, הסתכלתי על עגלות, עריסות, כסאות לאוטו, שמיכות, בקבוקים, מוצצים. נזכרתי בביקור האחרון שלי ב- babies r us לפני כמה חודשים. בטלפון אמרת לי "אל תדאגי, אני אלמד אותך הכל, את תהיי אמא נהדרת". יכולתי לשמוע את החיוך שלך כשדיברנו על שמות. את השם לילד שלנו אני בוחרת עכשיו לבד. אני אפילו לא יודעת אם היית אוהב אותו, אני אפילו לא יודעת אם זה בכלל מעניין אותך. אחרי הכל הוא יישא גם את שם המשפחה שלך. לזוג אחד בעבודה נולד תינוק ראשון לפני שלושה שבועות. אני שומעת אותם מדברים על תורנויות קימה בלילה, שומעת אותו מספר על הלידה, שומעת אותה מבקשת ממנו שייתן לילד בקבוק, שיחליף חיתול... מקשיבה לבנות מסביב מספרות על הפעם הראשונה שהשאירו את התינוק החדש לבד עם הבעל. מקשיבה להן צוחקות אל מול חוסר האונים של הגברים, וחושבת לעצמי שאתה לא היית חסר אונים, לו רק היית רוצה להיות כאן, ואז אני נזכרת שאתה בעצם לא רוצה להיות כאן, ולי לא יהיה עם מי להתחלק בתורנויות קימה בלילה ומי שייתן לילד בקבוק כשאני עייפה מדי. אתה לא תספר לחברים בעבודה על הלידה, על התינוק שבוכה בלילות ומחזיק אותך ער. אתה תישן לילות שלמים ושלווים כשאני אקום להאכיל, להחליף, לחבק, לאהוב, את הילד שלנו, פרי אהבתנו הנשכחת, שנדמה כמו היתה רק חלום רחוק. ביום שני אני הולכת להירשם לקורס הכנה ללידה. האחות בטלפון שאלה אותי אם בן הזוג מצטרף. עניתי שלא. היא שאלה אם אמא תבוא איתי. עניתי שלא. היא שאלה אם חברה תלווה אותי. עניתי שלא. "זה בסדר", היא אמרה, "אפשר גם לבוא לבד". לבד. התינוק מתהפך ועושה לי גלים בתוך הבטן. הוא לא לבד. אני לא לבד. אנחנו משפחה. משפחה אחרת. משפחה בלי אבא.
