משעולי ילדות
כך פסעתי לי ברחובות הקיבוץ הכי עירוני שאני מכירה. חממת ילדותי הנעימה. עברתי בית בית ונזכרתי בילדים שהיינו. כמה עולמנו היה קטן אך נראה לנו גדול מלהכיל. טיילתי בין העצים עליהם נהגנו לטפס ולהקים מחנות, והיום נראים די חולים ומטים ליפול. הנדנדה ממנה עפתי ופתחתי את הראש כבר מזמן פינתה מקומה למתקן משחקים הרבה יותר משוכלל. מבנים נגסו במרחב החורש הירוק בו היינו נוהגים לשחק, שם בילינו בערבי כיתה והדלקנו מדורות ל``ג בעומר. שם רקדנו בן-לוקח-בת ושרנו שירי שירונים לצלילי אקורדיון. הלכתי לבית הספר לחפש את האבן מתחתיה הייתי נוהגת להחביא עם ג` את כל הסודות הכי כמוסים. כן, כמה אהבנו את ד` ואח``כ את ע`. אבל מכתבי אהבה קיבלנו מצ` ומב`. וא`, שאהב אותי בכל נימי נפשו והיה צריך לשמור על זה בסוד, כי הוא היה מהכיתה המקבילה. זו היתה ממש בגידה. והופעת הסיום של כיתה ו`, איך השתתפתי רק כמעט בכל הקטעים, כי הייתי חולה יומיים בחזרות. והמורה רונית שגם אחרי שכבר מזמן הפסיקה לחנך, היתה מזמינה אותי לביתה. והמורה אלה שמאד האמינה ביכולותי, אבל אני חשבתי שג` הרבה יותר מוכשרת. וריקוד הסלואו הראשון והציפיה להיות מוזמנת וגילוי המיניות הקטנים ובחינת הגבולות של מה מותר ומה אסור והאקטים החינוכיים של ההורים. וכך אני מתרפקת על החמימות. משייטת לי בהנאה בזכרונותיי במסע אל תוך הרחם.
כך פסעתי לי ברחובות הקיבוץ הכי עירוני שאני מכירה. חממת ילדותי הנעימה. עברתי בית בית ונזכרתי בילדים שהיינו. כמה עולמנו היה קטן אך נראה לנו גדול מלהכיל. טיילתי בין העצים עליהם נהגנו לטפס ולהקים מחנות, והיום נראים די חולים ומטים ליפול. הנדנדה ממנה עפתי ופתחתי את הראש כבר מזמן פינתה מקומה למתקן משחקים הרבה יותר משוכלל. מבנים נגסו במרחב החורש הירוק בו היינו נוהגים לשחק, שם בילינו בערבי כיתה והדלקנו מדורות ל``ג בעומר. שם רקדנו בן-לוקח-בת ושרנו שירי שירונים לצלילי אקורדיון. הלכתי לבית הספר לחפש את האבן מתחתיה הייתי נוהגת להחביא עם ג` את כל הסודות הכי כמוסים. כן, כמה אהבנו את ד` ואח``כ את ע`. אבל מכתבי אהבה קיבלנו מצ` ומב`. וא`, שאהב אותי בכל נימי נפשו והיה צריך לשמור על זה בסוד, כי הוא היה מהכיתה המקבילה. זו היתה ממש בגידה. והופעת הסיום של כיתה ו`, איך השתתפתי רק כמעט בכל הקטעים, כי הייתי חולה יומיים בחזרות. והמורה רונית שגם אחרי שכבר מזמן הפסיקה לחנך, היתה מזמינה אותי לביתה. והמורה אלה שמאד האמינה ביכולותי, אבל אני חשבתי שג` הרבה יותר מוכשרת. וריקוד הסלואו הראשון והציפיה להיות מוזמנת וגילוי המיניות הקטנים ובחינת הגבולות של מה מותר ומה אסור והאקטים החינוכיים של ההורים. וכך אני מתרפקת על החמימות. משייטת לי בהנאה בזכרונותיי במסע אל תוך הרחם.
. בכל פעם שאני מטיילת עם ילדיי,בשביל שנשאר בו זכר לעץ פרי,אני חוזרת אחורנית בשנים,נזכרת בחברויות הטובות,נזכרת בילדה השובבה שבי(עדיין קיימת),בילדה שכ``כ אוהבת חופש,הריח היה שכרון חושים בעונת החורף, בל נשכח את האנשים,היו מזן אחר,תמימי דעת,בית הספר היסודי עדיין עומד על תילו,אולי גם הבכור שלי יזכה ללמוד בכיתותיו,אל מחוז ילדותי חתרתי, השקט שאיפיין אותו לפני 18 שנה,נעלם,היום תפסו את מקומו טרטורים ומשאיות שמובלים לאתרי הבנייה. נוסטלגייה שכזו