משמרת בוקר - פרק א
מכשיר הקשר התעורר בצפצוף עצבני ברחובות ממהרים של צוהרי ערים גדולות. גלעד חש מיד דחיפות יתר בקצב הדיבור, בהטעמת המילים: "33 מ´דן´, איינשטיין 57 ברחוב, בן שנתיים ללא נשימה. אין נט"ן פנוי. נסיעה דחופה." "דן מ- 33, קיבלתי איינשטיין 57, אני בדרך". גלעד ותמי מרצינים באחת, מחליפים מבטים. שיגרת יומם מופרת באחת. ביד שמאל מדליקה תמי את האורות האדומים, סבוב מהיר של כפתור הסירנה, ורגל ימין של גלעד לוחצת את דוושת הגז עמוק אל הרצפה. עיניו מתרוצצות, מחפשות את הדרך המהירה ביותר בתוך התנועה הזוחלת. ילד ללא נשימה - אחת הקריאות המלחיצות ביותר. מזה שנים התמכר גלעד לעבודתו כפוית השכר, כנהג אמבולנס. היה בה שילוב מרתק, נדיר: הוא אהב את הנהיגה התובענית בסבך העירוני, "ממש כמו משחק וידאו" נהג להגדיר אותה, ומשחקי וידאו תמיד היו חביבים עליו. לא ויתר לדרך, לצפיפות, לחובבנות הנהגים סביבו. היה עולה על מדרכות, חולף בצמתים באור אדום, נוהג נגד כיוון התנועה, אם נצטרך. היה מגיע במהירות לכל כתובת, חף במידת האפשר מתאונות בעצמו. התמכר לאנדרנלין, כשהיה עליו להחליט בשניות החלטות גורליות, קובעות חיים, להפעיל בקור רוח את שאר הצוות שתחתיו, נבחן בקפידה מול מבטי הצופים באירוע. אהב להגיע אל מקום האסון, להיות האחד שלבואו מייחלים בשעת דחק, שממהרים לפנות לו את הדרך, כמו היה בעל כוחות על, וכך ממש הרגיש לעיתים, כאשר שיחק מזלו וזכה לעיתים לפסוע באזור האסור לבני תמותה, להשיב אנשים מן המתים, כמו נאבק במוות ויכל לו. בעוד גלעד נוהג, עוברת תמי לירכתי האמבולנס, מכינה ציוד החייאה לילדים ביד אחת, ידה השניה נאחזת במעקה המתכת, מצליחה למרות הטלטולים לחבוש לידיה זוג כפפות גומי דקות. הדרך נבלעת תחתיהם במהירות, פניה אחרונה מהכביש הראשי אל הרחוב, והמראה המתגלה מולם מבהיר להם שלא יצטרכו לחפש את מקום האירוע. באמצע הכביש התקהלות ענק ובמרכזה זוג הורים מבועתים, צורחים ובוכים. מראה האמבולנס המתקרב אליהם ביללה מפיח בהם צל תקווה, בתוך השבר הגדול. האב רץ בכל כוחו אליהם, נושא את בנו קדימה, כמו מנסה להקדים בעוד חלקיק שניה את קבלת העזרה, עיניו קרועות לרווחה, קצף על שפתיו. מאחוריו מקרטעת האם, ספק רצה ספק מתמוטטת תחתיה, ובעקבותיהם נע ההמון. האמבולנס טרם נעצר לגמרי, דלת הצד נפתחת ותמי אוספת את הילד מזרועות האב פנימה, משכיבה אותו על האלונקה. הקהל כולו צר על האמבולנס, עוצר את נשימתו, ממתין לגזר הדין - יחיה או שמא... גלעד מזנק לאחור בעוד תמי מניחה יד על בית החזה של הילד, יד שניה מגששת בעקבות הדופק. חלל האמבולנס הופך לבועה מרוכזת ודרוכה, מנותקת מהצעקות וההמולה שבחוץ. תמי רואה את התנועה, חשה בה בידה, מנידה בראשה לגלעד. "הוא נושם" היא מדווחת, מורידה באחת את רמת הלחץ, "הוא נושם, אבל מאד שטחי. תביא חמצן". שניהם מרשים עכשיו לעצמם לנשום, מגלים כמה אויר נאגר בהם, כמה עמוק ננעץ בהם איום המוות המוקדם הזה, של ילד קטן בידי הוריו. "זה בסדר" פונה גלעד להרגיע את האם הרועדת, "הילד בסדר, את יכולה להירגע". ההורים מביטים בו ולא מבינים, לא מאמינים, רואים את תמר מניחה מסכת חמצן קטנה על פניו, עדיין לא מרשים לעצמם להאמין שהסיוט אכן הסתיים. שילדם הקטן עדיין אתם.
מכשיר הקשר התעורר בצפצוף עצבני ברחובות ממהרים של צוהרי ערים גדולות. גלעד חש מיד דחיפות יתר בקצב הדיבור, בהטעמת המילים: "33 מ´דן´, איינשטיין 57 ברחוב, בן שנתיים ללא נשימה. אין נט"ן פנוי. נסיעה דחופה." "דן מ- 33, קיבלתי איינשטיין 57, אני בדרך". גלעד ותמי מרצינים באחת, מחליפים מבטים. שיגרת יומם מופרת באחת. ביד שמאל מדליקה תמי את האורות האדומים, סבוב מהיר של כפתור הסירנה, ורגל ימין של גלעד לוחצת את דוושת הגז עמוק אל הרצפה. עיניו מתרוצצות, מחפשות את הדרך המהירה ביותר בתוך התנועה הזוחלת. ילד ללא נשימה - אחת הקריאות המלחיצות ביותר. מזה שנים התמכר גלעד לעבודתו כפוית השכר, כנהג אמבולנס. היה בה שילוב מרתק, נדיר: הוא אהב את הנהיגה התובענית בסבך העירוני, "ממש כמו משחק וידאו" נהג להגדיר אותה, ומשחקי וידאו תמיד היו חביבים עליו. לא ויתר לדרך, לצפיפות, לחובבנות הנהגים סביבו. היה עולה על מדרכות, חולף בצמתים באור אדום, נוהג נגד כיוון התנועה, אם נצטרך. היה מגיע במהירות לכל כתובת, חף במידת האפשר מתאונות בעצמו. התמכר לאנדרנלין, כשהיה עליו להחליט בשניות החלטות גורליות, קובעות חיים, להפעיל בקור רוח את שאר הצוות שתחתיו, נבחן בקפידה מול מבטי הצופים באירוע. אהב להגיע אל מקום האסון, להיות האחד שלבואו מייחלים בשעת דחק, שממהרים לפנות לו את הדרך, כמו היה בעל כוחות על, וכך ממש הרגיש לעיתים, כאשר שיחק מזלו וזכה לעיתים לפסוע באזור האסור לבני תמותה, להשיב אנשים מן המתים, כמו נאבק במוות ויכל לו. בעוד גלעד נוהג, עוברת תמי לירכתי האמבולנס, מכינה ציוד החייאה לילדים ביד אחת, ידה השניה נאחזת במעקה המתכת, מצליחה למרות הטלטולים לחבוש לידיה זוג כפפות גומי דקות. הדרך נבלעת תחתיהם במהירות, פניה אחרונה מהכביש הראשי אל הרחוב, והמראה המתגלה מולם מבהיר להם שלא יצטרכו לחפש את מקום האירוע. באמצע הכביש התקהלות ענק ובמרכזה זוג הורים מבועתים, צורחים ובוכים. מראה האמבולנס המתקרב אליהם ביללה מפיח בהם צל תקווה, בתוך השבר הגדול. האב רץ בכל כוחו אליהם, נושא את בנו קדימה, כמו מנסה להקדים בעוד חלקיק שניה את קבלת העזרה, עיניו קרועות לרווחה, קצף על שפתיו. מאחוריו מקרטעת האם, ספק רצה ספק מתמוטטת תחתיה, ובעקבותיהם נע ההמון. האמבולנס טרם נעצר לגמרי, דלת הצד נפתחת ותמי אוספת את הילד מזרועות האב פנימה, משכיבה אותו על האלונקה. הקהל כולו צר על האמבולנס, עוצר את נשימתו, ממתין לגזר הדין - יחיה או שמא... גלעד מזנק לאחור בעוד תמי מניחה יד על בית החזה של הילד, יד שניה מגששת בעקבות הדופק. חלל האמבולנס הופך לבועה מרוכזת ודרוכה, מנותקת מהצעקות וההמולה שבחוץ. תמי רואה את התנועה, חשה בה בידה, מנידה בראשה לגלעד. "הוא נושם" היא מדווחת, מורידה באחת את רמת הלחץ, "הוא נושם, אבל מאד שטחי. תביא חמצן". שניהם מרשים עכשיו לעצמם לנשום, מגלים כמה אויר נאגר בהם, כמה עמוק ננעץ בהם איום המוות המוקדם הזה, של ילד קטן בידי הוריו. "זה בסדר" פונה גלעד להרגיע את האם הרועדת, "הילד בסדר, את יכולה להירגע". ההורים מביטים בו ולא מבינים, לא מאמינים, רואים את תמר מניחה מסכת חמצן קטנה על פניו, עדיין לא מרשים לעצמם להאמין שהסיוט אכן הסתיים. שילדם הקטן עדיין אתם.