משמחה אל עצב...

משמחה אל עצב...

לא,זאת לא מלחמה, זאת מצוות הכנסת כלה. במלבושים יפים התעטפו, את מיטב ברכותיהם הכינו. השמחה נגעה בכל פינה, השמחה הביאה עימה את כל השכונה. אל הרגע הזה חיכו, ובליבם ברכה שמרו. כל ששון וכל שמחה... ופתאום עלתה לה עננה... לא,זאת לא הייתה עננה, זה האסון הנה הוא בא... צעקות כאב, זעקות מילד שעליו בניין התמוטט. ופתאום ממסיבה גדולה, נותרה דממה מעיקה. ואיתה...איתה הבהלה, ואל הניצולים ואלינו המביטים, מתפלחת ללב הדאגה... ותקווה... תקווה שממלאה את הלב, ושואלת לשלום כל איש,אישה וילד האיכה זה קרה?! שמשמחה נפלה לה דממה מעיקה... שמשמחה גדולה... תהיה הלוויה ועוד הלוויה הכאב שלהם-הכאב שלנו אלת האהבה.
 
כמה עצוב היום ..

אני רואה ואני לא מאמינה..... איך אנשים יפים כל כך ,,, אנשים שמחים כאילו מקבלים בצחוק וריקוד את המוות שבא .. אוף , כמה עצוב לי היום ... רואה וממאנת לקבל .. את גוזר המכה .. ילדים , נשים גברים מבוגרים .. כולם שמחים רוקדים שותים ואוכלים .. ופתאום ככה קוטעים להם את החיים .. שומעת בטלויזה את הבכי והצעקות והעור שלי מצטמרר ואני מתחילה לבכות איזה שבת עצובה ... שרון
 

ענת241

New member
כשהמילים נעלמות...

ואין, פשוט אין מה לאמר וקשה לתאר את ההרגשה. קשה בעצם להרגיש. התמונה הנוראה של הרצפה הפוערת את פיה ובולעת את כולם תוך כדי ריקוד. כל מה שלא יכולת לתאר, שלא יכולת לדמיין, באה הטלויזיה ומקרינה לך אותם פעם אחר פעם לתוך הפרצוף. והנורא מכל, זעקת המשפחות המביטה אל החור הפעור כלא מאמינה ומבכה את יקירה שבין רגע צנחו מתה, ומי יודע מה גורלם? והזוג הצעיר, שמכיר כל אחד ואחד מהפצועים, ההרוגים והנעדרים הקבורים בין ההריסות. ולחשוב שהשבת היתה צריכה להיות ``שבת חתן``... בכל זאת שבת שלום. נקוה לימים טובים. ענת.
 
למעלה