משלחת לפולין
- פותח הנושא מיכלצי
- פורסם בתאריך
פשוט אל תצפי לכלום
אל תצפי לחוויה מיוחדת... כי את עלולה להתאכזב או להיות מופתעת... אל תצפי לטוב ואל תצפי לרע... פשוט תחווי את כל מה שחווים שם... יכול להיות שהדעה שלי מאוד שונה מדעתם של רוב "בוגרי המשלחות לפולין", אבל באמת... אני חושב שפשוט צריך להגיע ולחוות את הרגע... לא להתכונן לזה...
אל תצפי לחוויה מיוחדת... כי את עלולה להתאכזב או להיות מופתעת... אל תצפי לטוב ואל תצפי לרע... פשוט תחווי את כל מה שחווים שם... יכול להיות שהדעה שלי מאוד שונה מדעתם של רוב "בוגרי המשלחות לפולין", אבל באמת... אני חושב שפשוט צריך להגיע ולחוות את הרגע... לא להתכונן לזה...
כן
תקווי שלא ירד שלג. אני מציע להתפלל גם לטובת העניין. בכל מקרה.. תדאגי להכנס למצב הזה כדי שיהיה לך משמעותי יותר, אל תתרגשי יותר מדי מדברים שאנשים יעשו. אל תבכי רק כי כולם בוכים, תנסי באמת להכניס את זה עמוק ולראות כמה שיותר ולחשוב כמה שיותר. עדיף לדבר עם סבים וסבתות שהיו, להקשר לסיפורים אישיים של המשפחה. תביאי יומן ומצלמה. תביאי בגדים חמים, וממתקים.
תקווי שלא ירד שלג. אני מציע להתפלל גם לטובת העניין. בכל מקרה.. תדאגי להכנס למצב הזה כדי שיהיה לך משמעותי יותר, אל תתרגשי יותר מדי מדברים שאנשים יעשו. אל תבכי רק כי כולם בוכים, תנסי באמת להכניס את זה עמוק ולראות כמה שיותר ולחשוב כמה שיותר. עדיף לדבר עם סבים וסבתות שהיו, להקשר לסיפורים אישיים של המשפחה. תביאי יומן ומצלמה. תביאי בגדים חמים, וממתקים.
עמה הבוזורג
New member
../images/Emo6.gif
וואי זה כ"כ כיף לקבל פקסיםםםםם
זה נותן הרגשה כזאת טובה,באמת.. תפרסמי את הפקס שלך לכמה שיותר
עוד משהו שנותן הרגשה טובה זה מכתבים מחברות שאולי לא טסות איתך.. חברה לי כתבה לי "מכתב טיסה" ארוך למדי, והיה ממש כיף לקרוא אותו במטוס, וכשהיא בעצמה טסה (היינו בבתי ספר שונים) אז הכנתי לה כמה מכתבים, כל אחד לזמן אחר למשל- לילה ראשון, ליל שבת, טיסה חזרה וכו'.... והיא אמרה שזה היה נחמד כל פעם לקבל מכתבים.. בקיצור את לא יכולה לבקש מחברה שלך לכתוב לך (או שכן? חחח) אבל הפקסים מהמשפחה וזה הם סוג של תחליף לזה אני חושבת.. קיצר חפרתי על כלום
זה נותן הרגשה כזאת טובה,באמת.. תפרסמי את הפקס שלך לכמה שיותר
אני לא בעד
מנסיון, יש כ"כ הרבה קטעים אחרים לספר עליהם בדיחות או להנות עם החברים.. הרבה אנשים סתם מספרים בדיחות ואומרים שזה בטענה של בריחה מהמציאות.. ואני חושב שזה דיי שטויות. כמו שאמרתי יש מלא דבירם לצחוק ואתה יכול בכל רגע להתנתק ולא לחוות את זה חזק, גם הרבה פעמים צריך לדמיין ככה שזה יותר קשה. יש דברים שלא צוחקים עליהם, ואין שום תרוץ לצחוק. רוצה לברוח? תעשו שטויות בחדר או תשחקו טאקי. אבל בלי בדיחות שואה. אני רוצה לראות שמישהו מהמשפחה שלך היה מת ובכל יום השנה למותו כל המשפחה היתה מתכנסת ומריצה בדיחות עליו, או מספרת דברים רעים עליו.
מנסיון, יש כ"כ הרבה קטעים אחרים לספר עליהם בדיחות או להנות עם החברים.. הרבה אנשים סתם מספרים בדיחות ואומרים שזה בטענה של בריחה מהמציאות.. ואני חושב שזה דיי שטויות. כמו שאמרתי יש מלא דבירם לצחוק ואתה יכול בכל רגע להתנתק ולא לחוות את זה חזק, גם הרבה פעמים צריך לדמיין ככה שזה יותר קשה. יש דברים שלא צוחקים עליהם, ואין שום תרוץ לצחוק. רוצה לברוח? תעשו שטויות בחדר או תשחקו טאקי. אבל בלי בדיחות שואה. אני רוצה לראות שמישהו מהמשפחה שלך היה מת ובכל יום השנה למותו כל המשפחה היתה מתכנסת ומריצה בדיחות עליו, או מספרת דברים רעים עליו.
אני אסביר
הכותרת של ההודעה שלי היתה בחלקה הגדול ציני,ואני מתנצלת אם זה לא היה מובן. כן אני אדם ציני, כן יש בדיחות שחורת שמצחיקות אותי. זה לא אומר, שאני לא רגישה לסביבה שלי. אני לא מבינה את התקפה שלך על ההומור השחור,נכון שהוא עלול לפגוע זה פשוט אומר להיזהר עם השומעים שלך. לפחות אנחנו לא עושינו שטוית בחדר והבאנו לשם חשפניות.. אחת מאופציות הבריחה וההתמודדות שהיו לי במסע לפולין היה שימוש בהומור קצת שחור. זה מסע קשה ומפתחים דרכי התמודדות.אצלי זה התבטא בהומור (לא בהכרח שחור). זה בדיוק כמו שאחד יכול לפרוק ולהשתחרר בקניות בשוק, אנחנו בחרנו להתמודד פה ושם עם בדיחה.לא עשינו את בצורה פוגענית או בולטת ועובדה שאני זוכרת רק בדיחה אחת שלנו משם שנאמרה בשקט ולא עוררה הדים(כי אף אחד כמעט לא שמע אותה). אני לא מסכימה עם זה שיש דברים שלא צוחקים עליהם.אני בהחלט רואה בצחוק דבר תרפויטי לגבי בדיחות באזכרות למשפחה-לא מצפה שיספרו דברים רעים. אצלנו לא בוכים אלא מתמקדים בצדדים היפים והחיובים.וזה בהחלט כולל את חוש ההומור שהיה לסבתא שלי ואת כול גינוני הפולניות שלה (שום דבר שלא צחקנו עליו כבר קודם). מתנצלת אם פגעתי,אבל זו הדעה שלי אתה בהחלט לא חיב לקבל אותה
הכותרת של ההודעה שלי היתה בחלקה הגדול ציני,ואני מתנצלת אם זה לא היה מובן. כן אני אדם ציני, כן יש בדיחות שחורת שמצחיקות אותי. זה לא אומר, שאני לא רגישה לסביבה שלי. אני לא מבינה את התקפה שלך על ההומור השחור,נכון שהוא עלול לפגוע זה פשוט אומר להיזהר עם השומעים שלך. לפחות אנחנו לא עושינו שטוית בחדר והבאנו לשם חשפניות.. אחת מאופציות הבריחה וההתמודדות שהיו לי במסע לפולין היה שימוש בהומור קצת שחור. זה מסע קשה ומפתחים דרכי התמודדות.אצלי זה התבטא בהומור (לא בהכרח שחור). זה בדיוק כמו שאחד יכול לפרוק ולהשתחרר בקניות בשוק, אנחנו בחרנו להתמודד פה ושם עם בדיחה.לא עשינו את בצורה פוגענית או בולטת ועובדה שאני זוכרת רק בדיחה אחת שלנו משם שנאמרה בשקט ולא עוררה הדים(כי אף אחד כמעט לא שמע אותה). אני לא מסכימה עם זה שיש דברים שלא צוחקים עליהם.אני בהחלט רואה בצחוק דבר תרפויטי לגבי בדיחות באזכרות למשפחה-לא מצפה שיספרו דברים רעים. אצלנו לא בוכים אלא מתמקדים בצדדים היפים והחיובים.וזה בהחלט כולל את חוש ההומור שהיה לסבתא שלי ואת כול גינוני הפולניות שלה (שום דבר שלא צחקנו עליו כבר קודם). מתנצלת אם פגעתי,אבל זו הדעה שלי אתה בהחלט לא חיב לקבל אותה
טובבבב..ככה:
דבר ראשון כמו שאמרו פה לפניי, אל תצפי לכלום. לא לבכות, לא להתרגש, לא להתעצב. תבואי ככה, כמו שאת.. יש הרבה נסיעות, חלקן ארוכות יותר חלקן פחות. למדריך/ה יש המון במה להעשיר אותך. תשתדלי לא לישון או לשמוע מוזיקה כל הזמן כי זה חשוב...לי למשל ממש עזר לפעמים (וגם זה מה שלרוב קרה) שהיינו באיזשהו מקום מזעזע, חוויתי את זה, התרגשתי שם ועברו צמרמורות מטורפות אבל לא בכיתי, ורק שנכסתי לאוטובוס, והייתי קצת לבד, חשבתי על זה ופשוט הכל התפרץ. ואז נרגעתי, הורדתי את האוזניות וחזרתי להקשיב. תקשיבי, תביני. כמו שאמרתי הודעה קודמת, בבוקר תמיד היה חם, לבשנו בגדים קצרים אבל תמיד היו מטרייה וסווצר איתי בתיק. בקשר לבגדים קצרים, מבקרים בהמון בתי כנסת, בתי קברות, כנסיות. תעשי לעצמך ולאנשים שמסביבך טובה ואל תבואי עם חשוף. זה ממש קומם אותי כל הקטע הזה. אפילו נוצריות לגמרי מסתובבות בכנסיות פאקינג חצי ערומות! גועל נפש פשוט. יש נורא שבירת רצף במסע. כאילו, את קמה בבוקר, עולה לאוטובוס עם כל החברים, כולם צוחקים ומדברים. מגיעים, יורדים, ופתאום כולם רציניים, מבינים, מתרגשים. ואז עולים עוד פעם לאוטובוס, חלק מסתגרים וחלק מתנהגים כמו בהתחלה, זה בסדר! זה לפרוק רגשות וזה חשוב. חלק פורקים ככה וחלק פורקים אחרת. את לא צריכה להרגיש אשמה שמצחיק, ושכיף. זה חלק מזה. אל תשכחי לקחת מצלמה ובטריות. אם יש לך נטענות אז מטען שלהם והכל. אבל תנסי קודם כל להסתכל בעיניים ורק אז להתסכל דרך המצלמה. זה נורא מרחיק כזה..לראות את הדברים דרך תמונה לגבי השקעי חשמל, בארץ חלק מהמוצרים זה עם אצבעות כאלה וחלק עם שלוש. בפולין השקעים הם רק של שניים. אז אם יש לך מכשיר שהוא עם שלוש את תצטרכי מתווך. זהו בעיקון, תחווי, תלמדי, תעשירי את עצמך, זאת חוויה מדהימה, מרגשת ומלמדת. מקווה שלא חפרתי סתם, ושזה יעזור לך..חח מאחלת לך מסע מוצלח
דבר ראשון כמו שאמרו פה לפניי, אל תצפי לכלום. לא לבכות, לא להתרגש, לא להתעצב. תבואי ככה, כמו שאת.. יש הרבה נסיעות, חלקן ארוכות יותר חלקן פחות. למדריך/ה יש המון במה להעשיר אותך. תשתדלי לא לישון או לשמוע מוזיקה כל הזמן כי זה חשוב...לי למשל ממש עזר לפעמים (וגם זה מה שלרוב קרה) שהיינו באיזשהו מקום מזעזע, חוויתי את זה, התרגשתי שם ועברו צמרמורות מטורפות אבל לא בכיתי, ורק שנכסתי לאוטובוס, והייתי קצת לבד, חשבתי על זה ופשוט הכל התפרץ. ואז נרגעתי, הורדתי את האוזניות וחזרתי להקשיב. תקשיבי, תביני. כמו שאמרתי הודעה קודמת, בבוקר תמיד היה חם, לבשנו בגדים קצרים אבל תמיד היו מטרייה וסווצר איתי בתיק. בקשר לבגדים קצרים, מבקרים בהמון בתי כנסת, בתי קברות, כנסיות. תעשי לעצמך ולאנשים שמסביבך טובה ואל תבואי עם חשוף. זה ממש קומם אותי כל הקטע הזה. אפילו נוצריות לגמרי מסתובבות בכנסיות פאקינג חצי ערומות! גועל נפש פשוט. יש נורא שבירת רצף במסע. כאילו, את קמה בבוקר, עולה לאוטובוס עם כל החברים, כולם צוחקים ומדברים. מגיעים, יורדים, ופתאום כולם רציניים, מבינים, מתרגשים. ואז עולים עוד פעם לאוטובוס, חלק מסתגרים וחלק מתנהגים כמו בהתחלה, זה בסדר! זה לפרוק רגשות וזה חשוב. חלק פורקים ככה וחלק פורקים אחרת. את לא צריכה להרגיש אשמה שמצחיק, ושכיף. זה חלק מזה. אל תשכחי לקחת מצלמה ובטריות. אם יש לך נטענות אז מטען שלהם והכל. אבל תנסי קודם כל להסתכל בעיניים ורק אז להתסכל דרך המצלמה. זה נורא מרחיק כזה..לראות את הדברים דרך תמונה לגבי השקעי חשמל, בארץ חלק מהמוצרים זה עם אצבעות כאלה וחלק עם שלוש. בפולין השקעים הם רק של שניים. אז אם יש לך מכשיר שהוא עם שלוש את תצטרכי מתווך. זהו בעיקון, תחווי, תלמדי, תעשירי את עצמך, זאת חוויה מדהימה, מרגשת ומלמדת. מקווה שלא חפרתי סתם, ושזה יעזור לך..חח מאחלת לך מסע מוצלח
העלית לי כמה דברים שאני מוכרח להוסיף
סתם רציתי לשתף רגע בשלושת הרגעים שהכי זכורים לי מהמסע. הרגע הראשון שזכור לי הוא הביקור באושוויץ, ציפיתי לו מאוד, כי גם סבתא וגם סבא שלי שרדו את מחנה העבודה. סבא שלי נפטר כשהייתי בן 5, אבל סבתא שלי (שתיבדל לחיים ארוכים) עדיין איתנו, אז לפני המסע שאלתי אותה באיזה ביתנים היא שהתה באושוויץ. והגעתי לביתנים האלה וכל כך ציפיתי לבכות שם ולהתרגש ושהכול "יתפרץ" ולא קרה כלום... הסתכלתי על הביתנים, הסתכלתי על המספרים של הביתנים בכניסה לכל ביתן. חיפשתי שמות שקשורים למשפחה שלי בקיר עם התמונות שיש שם... ולא, לא מצאתי ולא התרגשתי ולא כלום... מידי פעם במהלך ההליכה בין הביתנים ובכלל בכל החלל של אושוויץ רצו לי בראש תמונות, של איך זה נראה אז... איך הכול בלי צבע... הכל הכול רק בשחור-לבן-אפור-צהוב-חום-אדום-חאקי... אפילו תכלת של שמיים לא היה שם. כלום. הפסים על בגדי האסירים בשחור ולבן, טלאים צהובים שנשארו על הבגדים של חלקם, השמיים האפורים מאבק ואפר, הביתנים החומים והרובים, כלבי הזאב, הדם והנאצים ומדיהם. הרגע השני שזכור לי הוא הביקור בטרבלינקה, זה היה היום האחרון במסע. דווקא שם, כשאין זכר כמעט לכלום... פתאום שם הרגשתי איך הנשמה שלי מתאחדת עם האדמה... איך עוד שניה כל הגוף שלי מחלחל לתוך האדמה יחד עם דמם של מאות אלפי יהודים אחרים. פתאום כל צעד שלי נעשה כל כך כבד, אלפי האבנים עם שמות הקהילות, המדשאות שלא צמחו על אדמה נקייה... לחשוב על מה אני דורך עכשיו... לחשוב מה היה פה... כאן, בגלל שאין זכר לכלום, הכול מצטייר לי בדמיון... ובדרך הכי איומה שאפשר. הדמיון המפותח שלי צייר לי בתוך הראש פשוט תהו ובהו, אימה נוראית, טרבלינקה. וברקע מתנגנת לי השורה "כאן התחנה טרבלינקה" וחוזרת על עצמה מהרגע שהתחלנו ליסוע מהמלון לכיוון טרבלינקה ועד שנרדמתי על האוטובוס בדרך חזרה מטרבלינקה. הרגע השלישי שזכור לי הוא הביקור בקניון הגדול לפני החזרה לשדה התעופה.. כי נותרו לנו כמה שעות לבזבז... זה קניון עצום!!!!!!!!!!!!! שתוכנן ע"י ישראלים, באמת שאי אפשר למצוא את עצמך שם... זה בערך בת-חפר על שלוש קומות... והיתה שם באמצע מזרקה ענקיתתתתתתתתתתתתתתתתתת והיו שם כל כך הרבה אנשים. והדמיון שלי מצייר לכולם מדי פסים בשחור ולבן וטלאי צהוב. ועל חלקם מדי חאקי ורובים וצלבי קרס, וקול צעקה הופך לי בראש לקול ירי. ופתאום אני רואה מולי את היטלר וסביבו גוש של ילדים ארים כאלה. בלונדינים עיניים כחולות והשיער כזה מסורק יפה שביל בצד ממש עשרות היטלרים קטנים בלונדיניים ובלי שפם מתרוצצים סביבו... וכשאני מתנתק רגע מהעולם הדמיוני הדפוק שלי אני מבין שאני עומד שני מטר מסלבריטאי פולני וחושב לעצמי - "ככה זה נראה מהצד?! מיזה הדובון המכוער הזה... למה מי הוא שכל כך הרבה ילדים יעריצו אותו ויבקשו ממנו חתימות?? זה מה שאני רוצה להיות? ואז יבוא פולני לארץ ויסתובב בקניון עזריאלי ואני בדיוק אהיה שם ועשרות ילדודס יתרוצצו סביבי ויבקשו חתימה ומה הוא יחשוב עליי.. מי אני לעזאזל?" עדיף להיות בנאדם פרטי שעובד בעבודה שהוא אוהב.. ונהנה מהחיים... אתם לא חושבים?
סתם רציתי לשתף רגע בשלושת הרגעים שהכי זכורים לי מהמסע. הרגע הראשון שזכור לי הוא הביקור באושוויץ, ציפיתי לו מאוד, כי גם סבתא וגם סבא שלי שרדו את מחנה העבודה. סבא שלי נפטר כשהייתי בן 5, אבל סבתא שלי (שתיבדל לחיים ארוכים) עדיין איתנו, אז לפני המסע שאלתי אותה באיזה ביתנים היא שהתה באושוויץ. והגעתי לביתנים האלה וכל כך ציפיתי לבכות שם ולהתרגש ושהכול "יתפרץ" ולא קרה כלום... הסתכלתי על הביתנים, הסתכלתי על המספרים של הביתנים בכניסה לכל ביתן. חיפשתי שמות שקשורים למשפחה שלי בקיר עם התמונות שיש שם... ולא, לא מצאתי ולא התרגשתי ולא כלום... מידי פעם במהלך ההליכה בין הביתנים ובכלל בכל החלל של אושוויץ רצו לי בראש תמונות, של איך זה נראה אז... איך הכול בלי צבע... הכל הכול רק בשחור-לבן-אפור-צהוב-חום-אדום-חאקי... אפילו תכלת של שמיים לא היה שם. כלום. הפסים על בגדי האסירים בשחור ולבן, טלאים צהובים שנשארו על הבגדים של חלקם, השמיים האפורים מאבק ואפר, הביתנים החומים והרובים, כלבי הזאב, הדם והנאצים ומדיהם. הרגע השני שזכור לי הוא הביקור בטרבלינקה, זה היה היום האחרון במסע. דווקא שם, כשאין זכר כמעט לכלום... פתאום שם הרגשתי איך הנשמה שלי מתאחדת עם האדמה... איך עוד שניה כל הגוף שלי מחלחל לתוך האדמה יחד עם דמם של מאות אלפי יהודים אחרים. פתאום כל צעד שלי נעשה כל כך כבד, אלפי האבנים עם שמות הקהילות, המדשאות שלא צמחו על אדמה נקייה... לחשוב על מה אני דורך עכשיו... לחשוב מה היה פה... כאן, בגלל שאין זכר לכלום, הכול מצטייר לי בדמיון... ובדרך הכי איומה שאפשר. הדמיון המפותח שלי צייר לי בתוך הראש פשוט תהו ובהו, אימה נוראית, טרבלינקה. וברקע מתנגנת לי השורה "כאן התחנה טרבלינקה" וחוזרת על עצמה מהרגע שהתחלנו ליסוע מהמלון לכיוון טרבלינקה ועד שנרדמתי על האוטובוס בדרך חזרה מטרבלינקה. הרגע השלישי שזכור לי הוא הביקור בקניון הגדול לפני החזרה לשדה התעופה.. כי נותרו לנו כמה שעות לבזבז... זה קניון עצום!!!!!!!!!!!!! שתוכנן ע"י ישראלים, באמת שאי אפשר למצוא את עצמך שם... זה בערך בת-חפר על שלוש קומות... והיתה שם באמצע מזרקה ענקיתתתתתתתתתתתתתתתתתת והיו שם כל כך הרבה אנשים. והדמיון שלי מצייר לכולם מדי פסים בשחור ולבן וטלאי צהוב. ועל חלקם מדי חאקי ורובים וצלבי קרס, וקול צעקה הופך לי בראש לקול ירי. ופתאום אני רואה מולי את היטלר וסביבו גוש של ילדים ארים כאלה. בלונדינים עיניים כחולות והשיער כזה מסורק יפה שביל בצד ממש עשרות היטלרים קטנים בלונדיניים ובלי שפם מתרוצצים סביבו... וכשאני מתנתק רגע מהעולם הדמיוני הדפוק שלי אני מבין שאני עומד שני מטר מסלבריטאי פולני וחושב לעצמי - "ככה זה נראה מהצד?! מיזה הדובון המכוער הזה... למה מי הוא שכל כך הרבה ילדים יעריצו אותו ויבקשו ממנו חתימות?? זה מה שאני רוצה להיות? ואז יבוא פולני לארץ ויסתובב בקניון עזריאלי ואני בדיוק אהיה שם ועשרות ילדודס יתרוצצו סביבי ויבקשו חתימה ומה הוא יחשוב עליי.. מי אני לעזאזל?" עדיף להיות בנאדם פרטי שעובד בעבודה שהוא אוהב.. ונהנה מהחיים... אתם לא חושבים?
אני מפחדת לחוות שם ככה....
מצד אחד זה יהיה פספוס אדיר, למרות שלא נראה לי שזה יקרה....... מצד שני זה יכניס אותי לדיכאון של החיים שלי כי גם ככה יש לי עכשיו כאב ראש עצום ויותר מדי אנשים מעצבנים חושבים שאני צריכה לחשוב עליהם. זה קצת.... לא יודעת. אני צריכה שבוע של חופש אמיתי. אבל ספק אם זה מה שאני אקבל שם... טוב. זה לא היה קשור לכלום מסתבר.
מצד אחד זה יהיה פספוס אדיר, למרות שלא נראה לי שזה יקרה....... מצד שני זה יכניס אותי לדיכאון של החיים שלי כי גם ככה יש לי עכשיו כאב ראש עצום ויותר מדי אנשים מעצבנים חושבים שאני צריכה לחשוב עליהם. זה קצת.... לא יודעת. אני צריכה שבוע של חופש אמיתי. אבל ספק אם זה מה שאני אקבל שם... טוב. זה לא היה קשור לכלום מסתבר.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.