משחררת תהיה לעולם.
לפעמים מתוך הגנה, הכתיבה מקבלת מימד של ציניות. קשה לי להגן עצמי במילים מדוברות, אז הכתיבה משמשת מחסום טבעי. בצורה הזו, אומרת באמת מה שרוצה, ולא מסתירה. היו דמעות אתמול. לא הצלחתי לישון. ניסיתי לראות טלוויזיה, אבל זה היה קשה מדי. אז הלכתי למחשב, לנסות להוציא לפועל השראה. תהיות של ערב כבר לא היו קיימות בלילה, וכתבתי שטויות. הוא כתב לי, והחזרתי לו, וחייכתי מבין הדמעות. "אני לא קיפודה", אמרתי ענה לי: "פעם מישהי אמרה לי שהקוצים הן שערות" קשה לדבר, וכשכותבת, פשוט עוצרת באמצע. דברים שכתבתי השבוע נמצאים ב"טיוטות" ללא סיומות לפעמים. לפעמים סיום ברגע הנכון. בכל אופן, התהיה: 9/5 9 בבוקר אתמול רוב היום העברתי במחשבות. על הקשר בין אובדן לבחירות. החלטתי להבין בעצמי מה האובדן גורם לנו, כל אובדן, ואיך מתקשר לבחירות שבחיינו. כשאנחנו לא מפחדים משינויים, או מטעויות, אנחנו מגיעים למהות שלנו. השכבות שמעליה, שנבעו מפחדים ועבר, מוסרות, אחת אחרי השנייה, בכל פעם שאנחנו מתמודדים, ובוחרים לעשות משהו. איך מתמודדים עם שינוי שנובע מאובדן? אם זה אובדן תמימות, או אדם, או חפץ, הדרך בה ראינו את הסטואציה שבה היינו, והסיטואציה שתהיה, משתנה. ואיך פועלים כשהדרך משתנה? האם הבחירות משתנות? האם הפחד גובר, ואנחנו מוסיפים עוד שכבה. או שאנחנו מקבלים אומץ למשל בעקבות מחשבה שחיים רק פעם אחת ומסירים שכבה. אחד אמר לי, המהות משתה בהתאם לבחירות שרצינו בהם, לאחר שהשתחררנו מהפחד והשיקולים המוטעים. <אם אני טועה בציטוט, סליחה על כך- התכתבנו במקום בו אי אפשר לשמר דברים> האם? הרי לאחר כל השכבות שהוסרו קיימת סיבה לשנות את המהות? המהות שלנו ניצחית. נובעת ממה שאנחנו באמת. אם השכבות הוסרו, הרי שאכן גילינו את מה שאנחנו באמת. ואנחנו יכולים להמשיך עתידנו כפי שבאמת נועדנו. "נועדנו", זה גורל, אם כך, לא? הגורל האידיאלי שלנו. אם כל מה שמפריע, מוזז הצידה, מה שבאמת נועדנו לעשות, בהתאם לגורלנו יתקיים. אבל כן יש דברים שמפריעים, אם זה מחשבות, ואם זו סביבה. <מחשבות=עצמי> אז איך הגורל נכנס למשוואה? לפעמים עשינו בחירה. גם אם הייתה בהתאם לרצון האמיתי שלנו, גם אם היא נבעה מהסרת השכבות וגילוי המהות שלנו, התוצאה לא כפי שציפינו. אז היכן הגורל כאן? הרי בחרנו בחירה שהרגשנו שתעשה לנו טוב. רק המצב הרצוי לא עשה לנו טוב, או יותר נכון לא היה כפי שחשבנו שיהיה. לכאן נכנס הגורל. לכאן נכנס החוסר בחירה. אנחנו לא יכולים לבחור כל אירוע בחיינו, כי אירוע, למעשה, הוא לא רק מעשה, אלא גם תוצאה. מה שכן, אנחנו יכולים לבחור את המעשה <תמיד יכולנו>, אבל לדעת שתוצאות הם לא תמיד מה שמצפים להם. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה "לדעת".. אולי בחרתי לנסוע במכונית A בדרך B ביום C בשעה D אך כל אלה רק גרמו לכך שהתוצאה תהיה איך שהיא יצאה. אנחנו לא יכולים לשלוט בתוצאה, אם זה תאונה, או אם זה הגעה למקום הרצוי. ולכן לא יכולים לשלוט בחיינו באופן מוחלט. ולכן, הגורל, או התוצאה, או איך שתרצו לקרוא לכך, פשוט מלמד אותנו משהו. ולפעמים הלימוד גובה מחיר, ולפעמים הוא כואב, ולפעמים הוא טוב, ולפעמים אף מהנה. תלוי בתוצאה, תלוי ברגשות, תלוי במאפיינים, תלוי בסביבה. תלוי בכל כך הרבה, עד שכאשר מאבדים משהו, קשה, ולפעמים בלתי אפשרי, לבחור בדרך של קבלה והבנה. ואנחנו רק יכולים לבחור איך ממשיכים מכאן, והבחירה היא קשה, והיא כואבת, והיא מפחידה, אבל תמיד הייתי אופטימית. אני.
לפעמים מתוך הגנה, הכתיבה מקבלת מימד של ציניות. קשה לי להגן עצמי במילים מדוברות, אז הכתיבה משמשת מחסום טבעי. בצורה הזו, אומרת באמת מה שרוצה, ולא מסתירה. היו דמעות אתמול. לא הצלחתי לישון. ניסיתי לראות טלוויזיה, אבל זה היה קשה מדי. אז הלכתי למחשב, לנסות להוציא לפועל השראה. תהיות של ערב כבר לא היו קיימות בלילה, וכתבתי שטויות. הוא כתב לי, והחזרתי לו, וחייכתי מבין הדמעות. "אני לא קיפודה", אמרתי ענה לי: "פעם מישהי אמרה לי שהקוצים הן שערות" קשה לדבר, וכשכותבת, פשוט עוצרת באמצע. דברים שכתבתי השבוע נמצאים ב"טיוטות" ללא סיומות לפעמים. לפעמים סיום ברגע הנכון. בכל אופן, התהיה: 9/5 9 בבוקר אתמול רוב היום העברתי במחשבות. על הקשר בין אובדן לבחירות. החלטתי להבין בעצמי מה האובדן גורם לנו, כל אובדן, ואיך מתקשר לבחירות שבחיינו. כשאנחנו לא מפחדים משינויים, או מטעויות, אנחנו מגיעים למהות שלנו. השכבות שמעליה, שנבעו מפחדים ועבר, מוסרות, אחת אחרי השנייה, בכל פעם שאנחנו מתמודדים, ובוחרים לעשות משהו. איך מתמודדים עם שינוי שנובע מאובדן? אם זה אובדן תמימות, או אדם, או חפץ, הדרך בה ראינו את הסטואציה שבה היינו, והסיטואציה שתהיה, משתנה. ואיך פועלים כשהדרך משתנה? האם הבחירות משתנות? האם הפחד גובר, ואנחנו מוסיפים עוד שכבה. או שאנחנו מקבלים אומץ למשל בעקבות מחשבה שחיים רק פעם אחת ומסירים שכבה. אחד אמר לי, המהות משתה בהתאם לבחירות שרצינו בהם, לאחר שהשתחררנו מהפחד והשיקולים המוטעים. <אם אני טועה בציטוט, סליחה על כך- התכתבנו במקום בו אי אפשר לשמר דברים> האם? הרי לאחר כל השכבות שהוסרו קיימת סיבה לשנות את המהות? המהות שלנו ניצחית. נובעת ממה שאנחנו באמת. אם השכבות הוסרו, הרי שאכן גילינו את מה שאנחנו באמת. ואנחנו יכולים להמשיך עתידנו כפי שבאמת נועדנו. "נועדנו", זה גורל, אם כך, לא? הגורל האידיאלי שלנו. אם כל מה שמפריע, מוזז הצידה, מה שבאמת נועדנו לעשות, בהתאם לגורלנו יתקיים. אבל כן יש דברים שמפריעים, אם זה מחשבות, ואם זו סביבה. <מחשבות=עצמי> אז איך הגורל נכנס למשוואה? לפעמים עשינו בחירה. גם אם הייתה בהתאם לרצון האמיתי שלנו, גם אם היא נבעה מהסרת השכבות וגילוי המהות שלנו, התוצאה לא כפי שציפינו. אז היכן הגורל כאן? הרי בחרנו בחירה שהרגשנו שתעשה לנו טוב. רק המצב הרצוי לא עשה לנו טוב, או יותר נכון לא היה כפי שחשבנו שיהיה. לכאן נכנס הגורל. לכאן נכנס החוסר בחירה. אנחנו לא יכולים לבחור כל אירוע בחיינו, כי אירוע, למעשה, הוא לא רק מעשה, אלא גם תוצאה. מה שכן, אנחנו יכולים לבחור את המעשה <תמיד יכולנו>, אבל לדעת שתוצאות הם לא תמיד מה שמצפים להם. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה "לדעת".. אולי בחרתי לנסוע במכונית A בדרך B ביום C בשעה D אך כל אלה רק גרמו לכך שהתוצאה תהיה איך שהיא יצאה. אנחנו לא יכולים לשלוט בתוצאה, אם זה תאונה, או אם זה הגעה למקום הרצוי. ולכן לא יכולים לשלוט בחיינו באופן מוחלט. ולכן, הגורל, או התוצאה, או איך שתרצו לקרוא לכך, פשוט מלמד אותנו משהו. ולפעמים הלימוד גובה מחיר, ולפעמים הוא כואב, ולפעמים הוא טוב, ולפעמים אף מהנה. תלוי בתוצאה, תלוי ברגשות, תלוי במאפיינים, תלוי בסביבה. תלוי בכל כך הרבה, עד שכאשר מאבדים משהו, קשה, ולפעמים בלתי אפשרי, לבחור בדרך של קבלה והבנה. ואנחנו רק יכולים לבחור איך ממשיכים מכאן, והבחירה היא קשה, והיא כואבת, והיא מפחידה, אבל תמיד הייתי אופטימית. אני.
