משחק חדש! מעלית הזמן
- פותח הנושא אשת נמש
- פורסם בתאריך
pennylane11
New member
את מעולה כ"כ. כולכן מעולות. איך לא עשינו את זה קודם.
pennylane11
New member
אני בוחרת לי יום בשבוע ועושה פינה, בסדר? יש יום שאין בו כלום? או להשאיר רביעי?
pennylane11
New member
אומרים ש practice what you preach
אנסה גם אני-
הוא הכין את עצמו לקראת ההרצאה, עובר על הנקודות שכתב לעצמו, בעודו יושב בבר של המלון ולוגם מבקבוק בירה קר. הוא יושבת מרוכז כולו ולא שם לב למבטים המפלרטטים של הבחורה הצעירה שלימינו. בגיל ארבעים ואחת ד"ר אלכס קארב עדיין נראה כאילו הוא בן שלושים, שערו קצר וזקן צרפתי קטן מעטר את סנטרו.
הבחורה מתייאשת ועוזבת ועדיין אלכס יושב ומשנן את מה שיגיד בהרצאה. הוא כבר הספיק להרצות עשרות פעמים ברחבי ארצות הברית אבל עדיין הוא מתרגש כל פעם מחדש לפני העלייה לבמה.
מי חשב? מי תיאר לעצמו אי אז בשנים הראשונות שלו כמתמחה, שממנו, הילד הדפוק והשרוט, יצא אחד ממנתחי הילדים המוצלחים ביותר בארה"ב, כזה שנקרא להרצות ולייעץ בבתי החולים המתקדמים ביותר. לאחר שנתיים של עבודה ומחקר באפריקה חזר להרצות כשבידיו מידע מרתק וגילויים חדשים.
ד"ר קארב הרים את עיניו והביט בשעון. ארגן את הדפים לתוך המזוודה. בעודו מוציא טיפ לברמן נזכר לרגע בימים ההם בסיאטל גרייס כשהיו יושבים כולם בבר של ג'ו, צוחקים ומשתגעים אחרי יום מטורף בעבודה.
עשר שנים אחורה, והוא אכול רגשות אשמה על כך שאריזונה רובינס עלתה למטוס הארור במקומו- הוא עזב את סיאטל ולא הביט אחורה. מדי פעם הוא שומע ממרידית- שעברה עם דרק לבוסטון- היא מנתחת בכירה ודרק מרצה בהרוורד (אחרי שבהתרסקות המטוס איבד את היכולת לנתח כשידו נפצעה בצורה בלתי הפיכה).
עם כריסטינה לא יצא לו לדבר כל כך עד שלאחרונה יצא לו להרצות במיאו והם ישבו יחד לארוחת צהריים. היא כמובן מנהלת שם את מחלקת הקרדיו ועובדת על ניסוי חדשני. הוא הופתע לשמוע שלפני כמה שנים עזב אואן את תפקיד הצ'יף בסיאטל ועבר להיות רופא טראומה רגיל במיאו מתוך החלטה להיות שם ולתמוך בכריסטינה, היא סיפרה שהם החליטו לאמץ תינוק שאמו הנרקומנית נפטרה במחלקה של אואן- ושזו היוותה פשרה ביניהם.
בעודו מתנער ממחשבותיו ומעיף מבט על הזוג שמתנשק לשמאלו הוא לא יכול שלא להזכר ברגע ההוא בבר של ג'ו כסוף סוף נישק את איזי והשאיר אותה פעורת פה.
לכן כשהוא סוף סוף מסתובב ומבטו נתקל באישה הבלונדינית שעומדת בפתח הוא כמעט נחנק מהלם.
***
אחרי ההרצאה, שבה בפעם הראשונה לא זכר מילה ממה שאמר בקול ודיבר כאילו מתוך חלום, הם התיישבו לדבר במסעדה של המלון.
"שמעתי שאתה מגיע להרצות והחלטתי סוף סוף לבוא."
הוא מביט בה ואינו יודע מה לומר.
"כבר שנים שאני מדמיינת את הרגע הזה ועכשיו אני לא יודעת איך להתחיל. כל כך הרבה זמן חשבתי עלייך, רציתי להתקשר או לבוא. עקבתי אחרי ההצלחה שלך במגזינים. אבל תמיד זכרתי את אותו היום. כשאמרת לי כמה טוב לך בלעדיי וכמה הכאבתי לך" כבר יש לה דמעות בעיניים והיא ממהרת לנגב אותם, הוא שם לב שהיא עדיין מדברת במהירות עצומה כסימן להתרגשות.
"איזי" הוא אומר בשקט.
"סליחה. סליחה. אני מבלבלת לך את המוח ואין לך מושג מאיפה נחתתי עלייך" היא קמה ללכת אבל הוא תופש בידה ומכריח אותה להתיישב.
"איזי, בזכותך אני כאן. ללוא את הייתי נשאר איזה לוזר דפוק מלא רחמים עצמיים. יצא לי לחשוב עלייך הרבה. תהיתי מה איתך? ואיך את מרגישה. ולראות אותך עכשיו זה פשוט... מזור.. ומדהים."
"לא חזרתי לנתח" היא מחייכת חיוך קטן. "חזרתי הביתה ופתחתי קלינקה קטנה- חלק מהשעות הן שעות חופשיות לאנשים ללא ביטוח רפואי. כיום הקלינקה גדלה ויש איתי צוות שלם. דווקא נחמד לי." היא צוחקת "כנראה שצדקת"
"צדקתי? במה?"
"זוכר בערב הראשון שנפגשנו- אמרת לי שאני נראית עדינה מדי ושלא אשורד שנה בכירוגיה?" היא מחייכת אליו את החיוך הענק שלה. הוא כבר שכח איך היא משפיעה לו על הלב, איך כל מבט שלה מחמם אותו מבפנים. אחרי כל כך הרבה זמן והוא עדיין מרגיש פרפרים כשהיא תוקעת בו את המבט הזה שלה.
"אלכס" היא מרצינה. "אני יודעת שעבר כל כך הרבה זמן ואני יודעת שפגעתי בך..."
הוא מניע את ידו בביטול- "נה. לא פגעת- זה סתם הייתי אני והאגו המטופש לי. לא יכולתי להרשות לעצמי לחזור אלייך אחרי שעזבת. האגו שלי הרגיש פגוע מידי. אבל מאז התחרטתי על השיחה הזו אלף פעמים. וכשחשבתי שאני הולך למות..." הוא מרים רגע את מבטו אל איזי
היא מחזירה לו מבט- "שמעתי על זה. ותאמין לי שאם אמא שלי לא הייתה בדיוק שוברת את האגן ותלויה בי לגמרי גם הייתי מגיעה. אבל אחר כך דיברתי עם מרידית שאמרה לי שיש לך חברה... ופשוט נשארתי במקום. אומללה."
לקסי.. כמה זכורונות כואבים היום הזה מעלה בתוכו... לקסי ומארק- הזוג המפוספס שמת ביחד בהתרסקות ונקבר זה לצד זו...
המלצר מופיע וקוטע את המחשבות הנוגות. אחרי שהם מזמינים והוא מסתלק איזי מביטה בו שוב ואומרת בהיסוס- "יש לי וידויי קטן" הוא נותן בה מבט שואל.
לפני שנתיים- החלטתי שאני רוצה ילד. לא הצלחתי להיות במערכת יחסים נורמאלית וארוכה מאז... אתה. אבל כשחשבתי על בנק הזרע נהיה לי רע. ואז נזכרתי בביציות שלנו- וכל כך הסתדרה לי המחשבה שהילד שלי יהיה גם חלק ממך... זייפתי כמה חתימות שלך ונכנסתי להריון מאחת הביציות" היא מסמיקה כולה ואלכס מרגיש איך כפות ידיו מתחילות להזיע
"אל תדאג" היא ממהרת להגיד ומנענעת את ראשה הבהיר. אחרי חודשיים העובר נפל ואני ראיתי את זה כעונש על זה שאני מרמה אותך... לא ניסתי שוב.... אבל בכל זאת רציתי להתנצל." היא מרכינה ראש ולא מעיזה לפגוש במבטו.
אחרי דקה של שקט היא מצליחה להציץ בפרצופו ומגלה מבט מהורהר ורחוק. "אלכס" היא מניחה יד על שלו והוא סוף סוף מביט בה בשקט. "אני באמת מצטערת"
הוא מחזק את האחיזה שלו בידה ולוחץ. "אז מה את אומרת איזבלה סטיבנס? יש לי עוד יום שלם לשרוף פה, אולי תצטרפי אליי ונצא להכיר את העיר?"
וסוף סוף מאיר את פרצופו חיוך ענק.
אנסה גם אני-
הוא הכין את עצמו לקראת ההרצאה, עובר על הנקודות שכתב לעצמו, בעודו יושב בבר של המלון ולוגם מבקבוק בירה קר. הוא יושבת מרוכז כולו ולא שם לב למבטים המפלרטטים של הבחורה הצעירה שלימינו. בגיל ארבעים ואחת ד"ר אלכס קארב עדיין נראה כאילו הוא בן שלושים, שערו קצר וזקן צרפתי קטן מעטר את סנטרו.
הבחורה מתייאשת ועוזבת ועדיין אלכס יושב ומשנן את מה שיגיד בהרצאה. הוא כבר הספיק להרצות עשרות פעמים ברחבי ארצות הברית אבל עדיין הוא מתרגש כל פעם מחדש לפני העלייה לבמה.
מי חשב? מי תיאר לעצמו אי אז בשנים הראשונות שלו כמתמחה, שממנו, הילד הדפוק והשרוט, יצא אחד ממנתחי הילדים המוצלחים ביותר בארה"ב, כזה שנקרא להרצות ולייעץ בבתי החולים המתקדמים ביותר. לאחר שנתיים של עבודה ומחקר באפריקה חזר להרצות כשבידיו מידע מרתק וגילויים חדשים.
ד"ר קארב הרים את עיניו והביט בשעון. ארגן את הדפים לתוך המזוודה. בעודו מוציא טיפ לברמן נזכר לרגע בימים ההם בסיאטל גרייס כשהיו יושבים כולם בבר של ג'ו, צוחקים ומשתגעים אחרי יום מטורף בעבודה.
עשר שנים אחורה, והוא אכול רגשות אשמה על כך שאריזונה רובינס עלתה למטוס הארור במקומו- הוא עזב את סיאטל ולא הביט אחורה. מדי פעם הוא שומע ממרידית- שעברה עם דרק לבוסטון- היא מנתחת בכירה ודרק מרצה בהרוורד (אחרי שבהתרסקות המטוס איבד את היכולת לנתח כשידו נפצעה בצורה בלתי הפיכה).
עם כריסטינה לא יצא לו לדבר כל כך עד שלאחרונה יצא לו להרצות במיאו והם ישבו יחד לארוחת צהריים. היא כמובן מנהלת שם את מחלקת הקרדיו ועובדת על ניסוי חדשני. הוא הופתע לשמוע שלפני כמה שנים עזב אואן את תפקיד הצ'יף בסיאטל ועבר להיות רופא טראומה רגיל במיאו מתוך החלטה להיות שם ולתמוך בכריסטינה, היא סיפרה שהם החליטו לאמץ תינוק שאמו הנרקומנית נפטרה במחלקה של אואן- ושזו היוותה פשרה ביניהם.
בעודו מתנער ממחשבותיו ומעיף מבט על הזוג שמתנשק לשמאלו הוא לא יכול שלא להזכר ברגע ההוא בבר של ג'ו כסוף סוף נישק את איזי והשאיר אותה פעורת פה.
לכן כשהוא סוף סוף מסתובב ומבטו נתקל באישה הבלונדינית שעומדת בפתח הוא כמעט נחנק מהלם.
***
אחרי ההרצאה, שבה בפעם הראשונה לא זכר מילה ממה שאמר בקול ודיבר כאילו מתוך חלום, הם התיישבו לדבר במסעדה של המלון.
"שמעתי שאתה מגיע להרצות והחלטתי סוף סוף לבוא."
הוא מביט בה ואינו יודע מה לומר.
"כבר שנים שאני מדמיינת את הרגע הזה ועכשיו אני לא יודעת איך להתחיל. כל כך הרבה זמן חשבתי עלייך, רציתי להתקשר או לבוא. עקבתי אחרי ההצלחה שלך במגזינים. אבל תמיד זכרתי את אותו היום. כשאמרת לי כמה טוב לך בלעדיי וכמה הכאבתי לך" כבר יש לה דמעות בעיניים והיא ממהרת לנגב אותם, הוא שם לב שהיא עדיין מדברת במהירות עצומה כסימן להתרגשות.
"איזי" הוא אומר בשקט.
"סליחה. סליחה. אני מבלבלת לך את המוח ואין לך מושג מאיפה נחתתי עלייך" היא קמה ללכת אבל הוא תופש בידה ומכריח אותה להתיישב.
"איזי, בזכותך אני כאן. ללוא את הייתי נשאר איזה לוזר דפוק מלא רחמים עצמיים. יצא לי לחשוב עלייך הרבה. תהיתי מה איתך? ואיך את מרגישה. ולראות אותך עכשיו זה פשוט... מזור.. ומדהים."
"לא חזרתי לנתח" היא מחייכת חיוך קטן. "חזרתי הביתה ופתחתי קלינקה קטנה- חלק מהשעות הן שעות חופשיות לאנשים ללא ביטוח רפואי. כיום הקלינקה גדלה ויש איתי צוות שלם. דווקא נחמד לי." היא צוחקת "כנראה שצדקת"
"צדקתי? במה?"
"זוכר בערב הראשון שנפגשנו- אמרת לי שאני נראית עדינה מדי ושלא אשורד שנה בכירוגיה?" היא מחייכת אליו את החיוך הענק שלה. הוא כבר שכח איך היא משפיעה לו על הלב, איך כל מבט שלה מחמם אותו מבפנים. אחרי כל כך הרבה זמן והוא עדיין מרגיש פרפרים כשהיא תוקעת בו את המבט הזה שלה.
"אלכס" היא מרצינה. "אני יודעת שעבר כל כך הרבה זמן ואני יודעת שפגעתי בך..."
הוא מניע את ידו בביטול- "נה. לא פגעת- זה סתם הייתי אני והאגו המטופש לי. לא יכולתי להרשות לעצמי לחזור אלייך אחרי שעזבת. האגו שלי הרגיש פגוע מידי. אבל מאז התחרטתי על השיחה הזו אלף פעמים. וכשחשבתי שאני הולך למות..." הוא מרים רגע את מבטו אל איזי
היא מחזירה לו מבט- "שמעתי על זה. ותאמין לי שאם אמא שלי לא הייתה בדיוק שוברת את האגן ותלויה בי לגמרי גם הייתי מגיעה. אבל אחר כך דיברתי עם מרידית שאמרה לי שיש לך חברה... ופשוט נשארתי במקום. אומללה."
לקסי.. כמה זכורונות כואבים היום הזה מעלה בתוכו... לקסי ומארק- הזוג המפוספס שמת ביחד בהתרסקות ונקבר זה לצד זו...
המלצר מופיע וקוטע את המחשבות הנוגות. אחרי שהם מזמינים והוא מסתלק איזי מביטה בו שוב ואומרת בהיסוס- "יש לי וידויי קטן" הוא נותן בה מבט שואל.
לפני שנתיים- החלטתי שאני רוצה ילד. לא הצלחתי להיות במערכת יחסים נורמאלית וארוכה מאז... אתה. אבל כשחשבתי על בנק הזרע נהיה לי רע. ואז נזכרתי בביציות שלנו- וכל כך הסתדרה לי המחשבה שהילד שלי יהיה גם חלק ממך... זייפתי כמה חתימות שלך ונכנסתי להריון מאחת הביציות" היא מסמיקה כולה ואלכס מרגיש איך כפות ידיו מתחילות להזיע
"אל תדאג" היא ממהרת להגיד ומנענעת את ראשה הבהיר. אחרי חודשיים העובר נפל ואני ראיתי את זה כעונש על זה שאני מרמה אותך... לא ניסתי שוב.... אבל בכל זאת רציתי להתנצל." היא מרכינה ראש ולא מעיזה לפגוש במבטו.
אחרי דקה של שקט היא מצליחה להציץ בפרצופו ומגלה מבט מהורהר ורחוק. "אלכס" היא מניחה יד על שלו והוא סוף סוף מביט בה בשקט. "אני באמת מצטערת"
הוא מחזק את האחיזה שלו בידה ולוחץ. "אז מה את אומרת איזבלה סטיבנס? יש לי עוד יום שלם לשרוף פה, אולי תצטרפי אליי ונצא להכיר את העיר?"
וסוף סוף מאיר את פרצופו חיוך ענק.
כמו אהבה של אמא
New member
יה,איזה יפה ומרגש!אתם ענקיות!!!
pennylane11
New member
טוב גם לי בא..:]
היא מסתובבת כאן כבר זמן מה, ילדה בת שלוש עשרה, עניים גדולות,כהות, גוררת אתה בובת אנטומיה לכל מקום. מידי פעם היא נעצרת, מתיישבת במסדרון על הפס האדום שמפריד בכניסה לחדרי הניתוח. היא מתחילה להוציא את החלקים מבטן הבובה, קוראת לכול אחד בשמו ומחזירה, שוב ושוב. האחיות והמתמחים מביטים בה חסרי אונים, אחת מתחילה להתקרב לעברה אך נעצרת, מנידה בראשה ומסתלקת משם.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
שיחה חרישית מתנהלת במסדרון, כריסטינה חולפת ליד חבורה של מתמחים לחוצים שמנסים לנחש מי יקבע את גורלם, היא מחייכת בחצי חיוך עקום ונזכרת באותה משמרת ראשונה, "יש לי רק חמישה חוקים, שננו אותם.." קולו של האחראי מהדהד את קולה של ה'נאצית' מזיכרונה. איך אז הדבר היחיד שחשבה עליו היה לקבל את ניתוח האפנדציט הראשון ושאר המתמחים היו רק מתחרים להביס בדרך , איך היום הכול השתנה..
היא הגיעה לכאן למשימה חשובה, עזבה את המשרד המפואר עם הכניסה הצמודה לחדר הניתוחים, השאירה את ניתוחי הקרדיו המסובכים לעמיתיה חסרי הכישרון , טוב אולי הם לא לגמריי חסרי כשרון, אבל לעומתה..היא לוקחת נשימה עמוקה ומתקרבת אל הילדה. "איפה הם?" זולא מרימה את ראשה מבובת האנטומיה שלה, מנידה בראשה לעבר החדר הצמוד שתמיד היה שמור לצ'יף ומיד מחזירה מבטה אל הבובה.לב, כליות, כבד
כריסטינה מתקרבת בצעדים חרישים אל החדר, היא לא רצתה להאמין.. היא חשבה שהם לא ענו לה כי הם עסוקים, במחקר ,בלימוד, לא חסר במה.. היא לא האמינה לאלכס כשהתקשר, בכלל לא זיהתה את קולו בהתחלה, עברו 7 שנים מאז , איך תזהה?. אבל את הקול של איזי היה קשה לפספס. ומהרגע בו הרימה את השפורפרת הבינה שמשהו רע קרה, רע באמת.
היא מתקרבת לחדר והלב מתחיל לפעום, היא מנסה תוך כדי הליכה להבין איזה וריד מזרים יותר דם ברגע זה, עוברת לה מחשבה על מחקר חדש, הליך אפשרי מעניין , זה מרגיע אותה. זה תמיד הרגיע אותה אבל זה לא עוזר לה להתמודד עם מה שהיא רואה כשהיא מסיתה את הווילון.
היא מסתובבת כאן כבר זמן מה, ילדה בת שלוש עשרה, עניים גדולות,כהות, גוררת אתה בובת אנטומיה לכל מקום. מידי פעם היא נעצרת, מתיישבת במסדרון על הפס האדום שמפריד בכניסה לחדרי הניתוח. היא מתחילה להוציא את החלקים מבטן הבובה, קוראת לכול אחד בשמו ומחזירה, שוב ושוב. האחיות והמתמחים מביטים בה חסרי אונים, אחת מתחילה להתקרב לעברה אך נעצרת, מנידה בראשה ומסתלקת משם.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
שיחה חרישית מתנהלת במסדרון, כריסטינה חולפת ליד חבורה של מתמחים לחוצים שמנסים לנחש מי יקבע את גורלם, היא מחייכת בחצי חיוך עקום ונזכרת באותה משמרת ראשונה, "יש לי רק חמישה חוקים, שננו אותם.." קולו של האחראי מהדהד את קולה של ה'נאצית' מזיכרונה. איך אז הדבר היחיד שחשבה עליו היה לקבל את ניתוח האפנדציט הראשון ושאר המתמחים היו רק מתחרים להביס בדרך , איך היום הכול השתנה..
היא הגיעה לכאן למשימה חשובה, עזבה את המשרד המפואר עם הכניסה הצמודה לחדר הניתוחים, השאירה את ניתוחי הקרדיו המסובכים לעמיתיה חסרי הכישרון , טוב אולי הם לא לגמריי חסרי כשרון, אבל לעומתה..היא לוקחת נשימה עמוקה ומתקרבת אל הילדה. "איפה הם?" זולא מרימה את ראשה מבובת האנטומיה שלה, מנידה בראשה לעבר החדר הצמוד שתמיד היה שמור לצ'יף ומיד מחזירה מבטה אל הבובה.לב, כליות, כבד
כריסטינה מתקרבת בצעדים חרישים אל החדר, היא לא רצתה להאמין.. היא חשבה שהם לא ענו לה כי הם עסוקים, במחקר ,בלימוד, לא חסר במה.. היא לא האמינה לאלכס כשהתקשר, בכלל לא זיהתה את קולו בהתחלה, עברו 7 שנים מאז , איך תזהה?. אבל את הקול של איזי היה קשה לפספס. ומהרגע בו הרימה את השפורפרת הבינה שמשהו רע קרה, רע באמת.
היא מתקרבת לחדר והלב מתחיל לפעום, היא מנסה תוך כדי הליכה להבין איזה וריד מזרים יותר דם ברגע זה, עוברת לה מחשבה על מחקר חדש, הליך אפשרי מעניין , זה מרגיע אותה. זה תמיד הרגיע אותה אבל זה לא עוזר לה להתמודד עם מה שהיא רואה כשהיא מסיתה את הווילון.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.