קודם כל תכיר את התרבויות האלה.
הרבה אנשים חושבים שבגלל שהם ראו אנימה ו"נמר דרקון" אז הם יודעים מה זה "התרבות היפנית", "התרבות הסינית", "בודהיזם" ושאר מושגי המזרח הרחוק. אני ממליץ ללמוד קצת קודם. אתה לא חייב להתעמק אם זה לא מעניין אותך, אבל תלמד את הבסיס אם אתה מתכוון להשתמש בו בעולם שלך. קודם כל תרבויות המזרח הרחוק אמנם שאבו השראה אחת מהשנייה והושפעו אחת מן השנייה, אבל הן גם שונות מאוד. אתה הזכרת שתי דתות, וקיימת אחת נוספת שלא הזכרת. כל עניין הקארמה שייך בכלל לבודהיזם, שמקורו בהודו והוא נפוץ גם בסין וגם ביפן. רוחות האבות הן חלק מפולחן השינטו, הדת הקדומה של יפן. הדת שלא הזכרת היא הטאואיזם הסיני. אם אתה לא רוצה עולם הוליוודי שרק נראה כמו המזרח הרחוק, בוא נרחיב את זה: בכל הדתות שהזכרת קיימים אלים, בנוסף למה שנקרא "רוחות האבות", שגם הן בעצם אלים. אלי המזרח הרחוק הם אלים אנושיים מאוד, גם במובן שהם יכולים להתערבב בעולם האדם, להזדווג עם בני-אדם, להפוך לבני-אדם, או בני-אדם שיכולים להפוך לאלים. הגבול המפריד בין האלים לבני-האדם במיתולוגיות היפנית והסינית הוא גבול דק מאוד. ביפן קיימות שתי דתות נפוצות: דת השינטו והבודהיזם. השינטו, "דרך האלים", היא הדת העתיקה והקדומה של יפן, ובראשה עומדת אמאטראסו אומיקאמי, "האלה הזורחת בגן-העדן", היא ראש האלים ואלת השמש. אחיה הם טסוקויומי, אל הירח, וסוסאנואו, אל הסערה. בשינטו אנשי הדת היו דווקא נשים, מיקו, שהשתמשו בגופן כדי לקשר בין האדם לאל או לאדם אחר שנפטר. השינטו היא דת שמחה וצבעונית מאוד והחגים שלה מתאפיינים בפסטיבלים ססגוניים עם הרבה צבע ורעש, ומאחר שהיא דת כל-כך אוהבת חיים, ההתעסקות במוות ביפן הקדומה הייתה טמאה. קברנים, שוחטים ועוד כאלה היו מקצועות נחותים והעוסקים בהם התרחקו משאר האנשים והיוו מעמד נפרד. לאנשי הדת אסור להתקרב למוות, כמובן. הבודהיזם הגיע מהודו והפך לדת בניגוד לרצונו של הוגה התורה, הוא גם האל הראשי בה: בודהא. הבודהיזם מאמין בגלגול נשמות ובקארמה טובה ורעה, שניתנת לנו על כל מעשה שאנחנו עושים וקובעת את המעמד שלנו בחיים הבאים. המטרה היא להתנתק מן החיים ומכבלי החומר, להגיע להארה, למות ולא להתגלגל עוד. זהו מצב של נירוונה, בו הנשמה מתאחדת עם היקום. אדם שיכול להגיע לנירוונה, אבל בוחר להישאר בעולם הגשמי ולעזור לאחרים הוא בודהיסטווה, כמו אלת הרחמים הסינית, גואן יין. מאחר שהבודהיזם למעשה שולל את החיים בעולם הזה, הוא מילא ביפן את התפקיד של "דת המוות": לוויות וטקסים עצובים הקשורים במוות היו נערכים על-ידי אנשי הדת הבודהיסטים, בעוד החתונות ומסיבות לרגל לידה היו בתחום שיפוטם של כוהני השינטו. בטאואיזם הסיני אני מבין פחות, ולכן רק אגיד שהגה את ה"דרך", זהו פירוש המילה "טאו" בסינית, אדם בשם לאו דזה ומטרת הדת היא להדגיש את אפסיותו של האדם בהשוואה לטבע וליקום. האדם אף-פעם לא יכול לנצח את הטבע והאלים, אבל כן יכול להצטרף אליהם. הטאואיסטים עסקו הרבה באלמוות וחיפשו דרכים שונות להתגבר על המוות ולנצח אותו, ושיטות אלה כללו תרגילי התעמלות מיוחדים, דיאטות שונות, לחשי קסמים ושיקויי אלכימיה. בני האלמוות תופסים מקום חשוב במיתולוגיה הסינית: אלה בעצם בני-אדם שהצליחו על-ידי שיטות שונות להתגבר על המוות וזכו בכוחות אלוהיים. המפורסמים ביותר הם שמונת בני האלמוות הסיניים. אצל הסינים בולטת במיוחד הבירוקרטיה הסבוכה של עולם האלים, שמזכירה מאוד את הבירוקרטיה הסינית ולא תמיד יודעים מי העומד בראשה. בשלוש הדתות יש אלים ויצורים על-טבעיים, והתנגשויות ביניהם לבין בני-האדם. קוסם יסודות או קארמה הם ממש לא מקצועות למשחק במזרח הרחוק, ונשמעים יותר כמו "מו"ד באווירת המזרח הרחוק". אני הייתי מציע מקצועות אחרים: אלכימאים טאואיסטים, בני אלמוות, נזירים סגפנים, סמוראים, יצורים על-טבעיים, ואונמיוג'י. אונמיוגי הוא אדם שמשתמש באונמיודו, סוג של שיטת כישוף יפנית שמאפשרת גם זימון יצורים, שיקיגאמי, והשתמש בה אדם מפורסם בשם אבה-נו-סיימיי, שאגדות רבות נקשרו בשמו. הקסם בעולם כזה יצטרך להיות שונה מאוד מהקסם ה"אירופי" הגלוי של כדורי אש ומכות ברקים, ויתאימו לו יותר קסמים כגון תעופה, היעלמות, שינוי צורה וזימון. אם אתה רוצה משחק אימה כדאי גם להכניס לעולם כמה שפחות קסם גלוי וברור ולהפוך את הקסם למסתורי יותר, כזה שלא ברור אם הוא קיים או לא. אם תצטרך עוד עזרה, תגיד.
