פורטלנד- מינסוטה: למעשה המשחק היחיד שראיתי. קטענו רצף של 5 הפסדים מול יריבה ישירה על מקום בפליי אין.
בפתיחה נראינו טוב יותר במשחק עומד אולם ירידה לא טובה להגנה אפשרה לפורטלנד נקודות קלות במעבר. טאונס היה דומיננטי במשחק פנים-חוץ, מה גם שבוורלי וואנדרבליט שניהם היו בריאים כך ששיחקנו עם החמישייה הטובה שלנו ונראינו עדיפים. ברבע השני בילאפס ניסה to shake things up, עבר להגנה איזורית אבל רמת הביצוע הייתה נמוכה והגענו להרבה מבטים טובים שברובם לא נכנסו.
ברבע השלישי הזריקות התחילו ליפול וברחנו ליתרון דו ספרתי, הרגיש לי שסופסוף התוצאה משקפת את הדינמיקה של המגרש. אלא שאז סדרת שריקות שלפחות לי נראתה כמו שיפוט ביתי, שכללה פעמיים שריקה לעבירה משלוש ועוד שריקות גבוליות לעבירות של אדוארדס (רביעית) וטאונס (שלישית ורביעית) הורידו אותם לספסל, ההתקפה שלנו נתקעה ופורטלנד כרסמה בהפרש.
בתחילת הרבע האחרון אנפרני סימונס התפוצץ עם סדרת שלשות ופורטלנד עלתה ליתרון, הרגיש כמו משחק שאנחנו מפסידים על פארש. אלא שדאנג'לו ראסל קלע שתי שלשות קריטיות מחוץ לכל רית'ם התקפי, הייתה לנו עדיפות בצבע מול ההרכב הסוגר של פורטלנד (בלי נרקיץ') וריבוי איבודים של פורטלנד תורגמו לנקודות קלות שלנו במעבר.
בסיום 116-111 מינסוטה. הסברתי מדוע הניצחון הזה חשוב ולא פחות חשוב ממנו שחזרנו לשחק בחמישייה שיש לה רייטינג מהיותר טובים בליגה. אני לא חי בסרט לגבי היכולת שלנו אבל היא טובה יותר עם בוורלי וואנדרבליט בחמישייה מאשר כל הרכב אחר.
פורטלנד מתבססת על ווליום שוטינג משלוש, זו לא תכנית משחק התקפית כזאת רעה אבל ההגנה שלהם גם לא טובה מבחינת פרסונל וגם רמת התיאום וקבלת ההחלטות נמוכה.
לילארד בעונת הקליעה הכי גרועה שלו בקריירה וזה מורגש, הוא לא משחק ברמת הall NBA שהורגלנו ממנו. קובינגטון לא היה רחוק ממשחק של 5X5 אבל גם לא באמת קרוב, שורה סטטיסטית ביזארית של 3 נקודות, 5 ריב', 3 אסיסטים, 5 חטיפות ו-4 חסימות.
פרט לכך מחזור משחקים ללא הפתעות מרעישות. דוראנט קלע 51 מול דטרויט ואולי צובר מומנטום במירוץ ל-MVP אם כי אני עדיין מחכה שברוקלין תנצח משחק אחד או שניים בפרופיל גבוה, היה להם לו"ז די רך עד כה.
בפתיחה נראינו טוב יותר במשחק עומד אולם ירידה לא טובה להגנה אפשרה לפורטלנד נקודות קלות במעבר. טאונס היה דומיננטי במשחק פנים-חוץ, מה גם שבוורלי וואנדרבליט שניהם היו בריאים כך ששיחקנו עם החמישייה הטובה שלנו ונראינו עדיפים. ברבע השני בילאפס ניסה to shake things up, עבר להגנה איזורית אבל רמת הביצוע הייתה נמוכה והגענו להרבה מבטים טובים שברובם לא נכנסו.
ברבע השלישי הזריקות התחילו ליפול וברחנו ליתרון דו ספרתי, הרגיש לי שסופסוף התוצאה משקפת את הדינמיקה של המגרש. אלא שאז סדרת שריקות שלפחות לי נראתה כמו שיפוט ביתי, שכללה פעמיים שריקה לעבירה משלוש ועוד שריקות גבוליות לעבירות של אדוארדס (רביעית) וטאונס (שלישית ורביעית) הורידו אותם לספסל, ההתקפה שלנו נתקעה ופורטלנד כרסמה בהפרש.
בתחילת הרבע האחרון אנפרני סימונס התפוצץ עם סדרת שלשות ופורטלנד עלתה ליתרון, הרגיש כמו משחק שאנחנו מפסידים על פארש. אלא שדאנג'לו ראסל קלע שתי שלשות קריטיות מחוץ לכל רית'ם התקפי, הייתה לנו עדיפות בצבע מול ההרכב הסוגר של פורטלנד (בלי נרקיץ') וריבוי איבודים של פורטלנד תורגמו לנקודות קלות שלנו במעבר.
בסיום 116-111 מינסוטה. הסברתי מדוע הניצחון הזה חשוב ולא פחות חשוב ממנו שחזרנו לשחק בחמישייה שיש לה רייטינג מהיותר טובים בליגה. אני לא חי בסרט לגבי היכולת שלנו אבל היא טובה יותר עם בוורלי וואנדרבליט בחמישייה מאשר כל הרכב אחר.
פורטלנד מתבססת על ווליום שוטינג משלוש, זו לא תכנית משחק התקפית כזאת רעה אבל ההגנה שלהם גם לא טובה מבחינת פרסונל וגם רמת התיאום וקבלת ההחלטות נמוכה.
לילארד בעונת הקליעה הכי גרועה שלו בקריירה וזה מורגש, הוא לא משחק ברמת הall NBA שהורגלנו ממנו. קובינגטון לא היה רחוק ממשחק של 5X5 אבל גם לא באמת קרוב, שורה סטטיסטית ביזארית של 3 נקודות, 5 ריב', 3 אסיסטים, 5 חטיפות ו-4 חסימות.
פרט לכך מחזור משחקים ללא הפתעות מרעישות. דוראנט קלע 51 מול דטרויט ואולי צובר מומנטום במירוץ ל-MVP אם כי אני עדיין מחכה שברוקלין תנצח משחק אחד או שניים בפרופיל גבוה, היה להם לו"ז די רך עד כה.