משחקי מלחמה

[רותי&ע]

משחקי מלחמה

הילד שלי בן שנתיים. אתמול שיחקנו בלגו. הוא יוצר מהלגו צורה של "ר", מכוון לכיוון שלי ואומר "פיו..פיו..". לא היה ספק שהוא משחק באקדח. אני הייתי המומה. בבית בשעות שהוא בסלון אנחנו לא רואים בטלביזיה תוכניות עם אלימות. מעולם לא שיחקנו איתו בכלי נשק. המקסימום היה אקדח מים וגם אז זה לא היה בליווי קולות ירי. וזה ברור לי מאיפה זה בא. מהגן. אבל נהיה לי די עצוב שכבר בגיל כל כך צעיר הוא לומד דברים כאלו. מדוע ילדים בני שנתיים צרכים לשחק במלחמות ? האם יש משהו שאני יכולה לעשות בגיל כזה כדי שלא ישחק במשחקים כאלו ?

 

[לאה_מ]

במציאות העצובה שלנו, זה כל כך לא

ריאלי מצידנו לקוות שהם לא ישחקו במשחקי מלחמה. לדעתי, די לנו בתקווה שזה ישאר אצלם בגדר משחקים בלבד. כשהייתי בתיכון, המחנכת שלי היתה אשה צעירה, והיה לה בן קטן. הם באופן אידיאולוגי לא היו מוכנים להכניס הביתה צעצועי מלחמה, ולכן הוא היה מאלתר (כמו הבן שלך) מכל מיני צעצועים אחרים. אנחנו מנסים לשמור עליהם בתוך בועה מושלמה, אבל המציאות שלנו מאד אלימה ובעיקר בהקשר הצבאי. התכנית הכי אלימה בטלויזיה היא החדשות, ודוקא לתכנית הזו (שמשודרת בשעות הצפיה של הילדים, וחשובה מאד להרבה הורים) הילדים מאד חשופים. הם נחשפים למראות של חיילים ברחוב כעניין של יום יום. לנו זה נראה מובן מאליו, אבל אם תשאלי תיירים - זה נראה להם מאד מיליטנטי. לדעתי, כחלק מההתמודדות עם המציאות הלא פשוטה הזו, אנחנו לא צריכים לטמון את הראש בחול. אם הם רוצים לשחק במשחקי מלחמה - שישחקו. לצערי, אני עסוקה יותר בלדאוג מה יהיה בעוד 10 שנים, כשעומר יצטרך להתגייס לצה"ל, מאשר האם לקנות לו בחנות את החרב / הרובה / חיילי הפלסטיק שביקש.

 

[דסי אשר]

לאה, אני בהחלט חושבת

שסביבת החיקוי המשמעותית ביותר למשחקי המלחמה בגיל שנתיים היא סביבת הילדים בגן ופחות הטלויזה. המשפחתון שלי פועל משנת 1996. כלומר גידלתי כבר כמה מחזורים של בנים ובנות עד גיל שלוש. רק במחזור אחד, כל חפץ הפך להיות כלי יריה, וגם המילה מטומטם עפה בחלל באופן חופשי(היה לי קשה מאד עם המילה הזו, לא אספר לכם, כי לא תאמינו איך הגבתי יום אחד, במשפחתון, כשלא יכלותי יותר לשאת את השפה הזו, לא בצעקות , לא באלימות ולא בעונשים). המעורר לשימוש בכל פריט, אמיתי ולא אמיתי ככלי יריה, והשימוש במילה אידיוט ומטומטם, הובאה למשפחתון על ידי ילד מסוים, שזו היתה תרבות המשחק היחידה שלו בבית: הוא שיחק מגיל צעיר מאד עם אביו, כשחזר מהעבודה ובימי המנוחה במלחמות עם חרבות(הבסיס הוא תרבותי/אישי של האב), כהמשך נתנו לו לראות בעיקר סרטים לילדים בהם התוכן הוא התנהגות אלימה כולל שפה אלימה. כל ילדי המשפחתון החלו לדבר בבית על אידיוט ומטומטם, הורים היו המומים. הילד היה מגיע בבקר למשפחתון חגור בחגורה עם אקדח, חרב ורובה. אני בקשתי שכאשר הוא עומד להכנס, הציוד יורד מעליו ויוכנס לתיק. אבל, כאמור, האווירה היתה מאד אלימה במובן התוכני, לא במובן הפיזי(הוא היה חזק פיזית אבל חלש מאד נפשית וחברתית), ומאד היה לי קשה עם הדבר. כל צינור, כל קונוס, כל קובית ענק משולשת, הפכה לרובה. מאד לא נעים. תודה דסי

 

[לאה_מ]

דסי, אני לאו דוקא חושבת על משחקי

המלחמה בקונוטציה השלילית מאד של אלימות (בצירוף למלל אלים, כפי שאת מתארת), אלא יותר בהקשר של משחקי הדמיית מציאות. כלומר, בדומה לכך שילדים (ובעיקר ילדות) משחקים בבובות, במשפחה, במטבח, כחלק מחיקוי המציאות בה הם חיים, ילדים משחקים גם בחיילים - זה חלק בלתי נפרד מהמציאות שלהם, לצערנו. כמעט בכל משפחה יש חיילים (ואם לא במשפחה הגרעינית אז במשפחה המורחבת), היחס שלנו לצה"ל ולחיילים הוא אוהד וחיובי (ואני אומרת זאת כעובדה, לא בנימת ביקורת), והילדים מחקים זאת, ולדעתי זה היה מפתיע אם הם לא היו מחקים את זה. ניתן לפתוח כאן בדיון מדוע ההתניות בחברה שלנו הן עדיין כאלה שהבנות בעיקר משחקות בבובות ובמטבח והבנים משחקים בחיילים, וזאת על אף שהחלוקה ה"קלאסית" של נשים וגברים כבר איננה מדוייקת בחלקים של החברה (למשל, רוב חברותי קרייריסטיות ועובדות, עבודות הבית אצלן נעשות על ידי עובדים בשכר, ובכל זאת בנותיהן, כולל זו שלי, משחקות באמא שמכינה אוכל, מנקה את הבית ומטפלת בתינוק - למרות שהן גם מתאפרות ויוצאות לעבודה כחלק מהמשחק, אבל זה נראה להן החלק הפחות מעניין), אבל זה לדיון בשעה פנויה יותר. אז כפי שאמרתי, לדעתי, משחקי המלחמה, כאשר הם באים ברמה סבירה ובמינון סביר, ואינם מתפתחים להתנהגות אלימה, הם בגדר משחקי דמיון לגיטימיים וצפויים, ואני מוטרדת הרבה יותר מהיום בו זה לא יהיה בגדר משחק עבורנו, מאשר מעצם המשחק. האם יש להתפלא שילד שגדל במציאות של גיוס חובה, ירצה לשחק בחיילים? אנחנו ניסינו לתעל את העניין לסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול (לפחות הלב שלי נחמץ פחות כאשר המשחק היה פחות קרוב למציאות שלנו). היה מאד משעשע לראות את עומר מנופף בחרב שלו וקורא לחבר שלו "סר לנסלוט, בוא, אקסקליבר בידי".

 

[אמיר.]

מכה...

גם שלנו הופכים כל דבר לחרב....קרוב הביא להם דמויות של חיילים - העפנו מהבית כמו טיל !!!! ואין מה לעשות. רק לחנך. את מוזמנת לקרוא את סיפרו של צ´כוב ´משחקי שלום´ (או משהו כזה). נ"ב. חכי ל´מילים היפות´...

 

[anat30g]

לא!

אי אפשר למנוע מילד שרוצה לשחק במלחמה - לעשות את זה - בדיוק כמו שתיארת - אם אין לו רובה הוא יבנה בלגו, יעשה עם היד או ישתמש ברגל של הבובה של אחותי (זה מה שקרה אצלינו). האמת - שאני הייתי די פנטית בעיניין - ביחוד שראיתי מה קורה אצל גיסתי - ואמרתי אצלי בבית זה לא יקרה... ובטח שזה קרה. בהתחלה התעלמתי - אחר כך התחלתי לומר שאני נעלבת, שאני כועסת שהוא יורה עלי, שזה כואב לי... הוא היה בן שלוש ושאל איפה כואב - עניתי בלב. הוא שאל איפה הלב ונתן לי נשיקה על החזה. כששאלתי את הגננת מה קורה בגן- היא אמרה שבני יחד עם עוד כמה בנים נלחמים - וכל עוד זה לא פיזי היא לא מונעת מהם - היא טענה שעדיף שירו זה על זה מרובה צעצוע מאשר שיכו אלה את אלה. שזה מוציא את הארגסיות שלהם ושהיא לא ממליצה לי למנוע מבני לשחק גם בבית - כי משחקי המלחמה האלה הם חלק חשוב באינטראקציה שלו עם בנים אחרים - ושה"מיומנות" שלו קובעת את מעמדו החברתי בגן... אין צורך לציין שהרגשתי מיד את הקשר הישיר לאדם הקדמון, וכעסתי מאוד. היום - הוא בן 8 - הוא כבר לא משחק במשחקי ברובים - אבל יש לו חיילים ולגו ומשחקים על המחשב... יש תוכניות טלויזיה אלימות שהוא אוהב (פוקימון לדוג´) לפחות הוא יודע שזה הכל בכאילו - ושכשנלחמים באמת זה לא כל כך משעשע.

 

[חנה בית הלחמי]

בנים נלחמים

מרגע הולדתו של עומר היה לי ברור משהו שעד לאותו רגע לא הייתי בטוחה זו - יש הבדלי נטייה כלליים (לא ברמה האינדבידואלית אבל כן הבדלים ג´נדריים כלליים) בין בנים לבנות. למרות שבינקותו הוא ראה רק תכניות ידידותיות, שיחק בלומדות ולא במשחקי מלחמה וכו - היצר התחרותי המולד שלו שונה בסגנונו מזה של בת בגילו ובעוד בנות עובדות על בסיס השת"פ במשחק משותף הבנים עובדים על מה שמבדיל ביניהם ועל תחרות ישירה. בתחרות ישירה יורים ביריב... אני מתבוננת בזה כבר מס´ שנים די בעניין ומעדיפה שיירה בטנק צעצוע ואקדח ורובה מים מאשר שינווט את האגרסיות התחותיות שלו לחיים עצמם. סובלימציה. מה גם שבתפיסה הבסיסית נראה לי רצוי כן לחשוף אותו לרובה כולל כל הסתייגויותייך ממנו כי צנזורה יוצרת צרות אופקים, נטייה לדוגמטיות בהעדר אלטרנטיבות רעיוניות, חד מימדיות בצורת החשיבה. זה אגב גם בסיס הביקורת של על התפיסה ההורית של איסור גורף על טלויזיה, תוכניות ילדים למיניהן, מחשב וכולי. שישחקו, שימצו את הצורך במשחק ולא בחיים ושיבינו טוב טוב מה הסתייגות הוריהם מחלק מהדברים ומדוע. חשיפה וידיעה ממתנות את האדם, הגבלה מקצינה אותו. זה על פי תפיסתי לפחות.

 

[anat30g]

מסכימה

הבן שלי - הוא הבכור - קיבל בנוסף למכוניות גם בובות, דובונים, עגלה, כלי מטבח... אני לא צריכה לומר לאיזה כיוון הוא העדיף... הבת, נולדה שניה, היתה חשופה לכל סוגי המשחקים ובחרה בבובות ובעגלות... כשבאים חברים לבקר - הבנים מעדיפים משחקים תחרותיים - אפילו אם זה מונופול עדין יש מנצח ומפסיד, בעוד הבנות בוחרות לשחק באמא, דודה, רופאה או שהן יושבות ובונות יחד בלגו... והגדש הוא על יחד. זה אכן עניין של מין.

 

[נעה גל]

או הכוונה לא מודעת של ההורים

אצלנו אורן מעדיפה בבירור לשחק עם מכוניות (למרות עשרות הבובות השוכבות לה בחדר). הבובות היחידות שהיא משחקת איתן בקביעות הן בובות דינוזאור מפלסטיק. עם בובות דמויות אנשים היא משחקת לעיתים רחוקות ולזמן קצר ביותר. אני לא קונה רובים (פעם אחת אורן ביקשה) והסברתי לה גם בדיוק למה. סובלימציה אפשר לעשות בדרכים אחרות. אפשר לדמיין שיש רובים ביד. ולרותי&ע. אפשר להשאיר את הבית כבועה ולא להיות אלימים ולא לחשוף לאלימות. אבל הילדים שלנו חיים בסביבה מסוימת. אלימות צצה בכל פינה. באיך שאנשים נוהגים אחד בשני, ברדיו בטלוויזיה ובכל מקום. הוא מגיע לגן - הוא רואה פוקימונים? הוא פוגש ילדים אחרים? זה מספיק. הוא לא יהפוך להיות אלים בגלל משחקים כאלה (מן הסתם הוא בכלל לא מבין את המשמעות), ואני באופן אישי, לא הייתי מגיבה בכלל. כלומר, לא הייתי מעודדת אותו לשחק בזה, אבל גם לא הייתי מעירה לו, אולי מנסה רק להסב את תשומת ליבו למשחק אחר.

 

[כרמית מ.]

מצד שני, מה אכפת לי שיפתחו קצת את

הדמיון וימציאו להם רובים וחרבות? אני חושבת שאין טעם למנוע את המשחק, אבל העובדה שהוא קיים לא אומר שאני צריכה לתת לו יד. הילדים שלי פתאום התחילו לעשות "פיו פיו" אבל ברור לי שאין להם שמץ של מושג מה זה, ומה המשמעות של זה. התעלמתי. בינתיים זה נעלם, אבל ברור לי לחלוטין שזה עוד יחזור בגדול - בטח אצל אוריין, וסביר שגם אצל מיתר.

 

[חגית אמא של יובל]

בספר "הורה מתקבל על הדעת"

מאת ברונו בטלהיים. (עמ´ 204-205) יש התייחסות למשחקי "מלחמה". קצת קשה לתמצת, אבל בגדול הוא טוען שאין מה לדאוג. הילד לא יהפך לאלים בעקבות המשחק. וטוב שהוא מצא פורקן למתחים שלו.

 

[אמא של בנות]

אני לא חושבת שאפשר למנוע ממנו

הם קולטים גם אם הם לא רואים. את מוזמנת לקרוא את הסיפור "צעצועי השלום" של סאקי סיפור נהדר ושנון. אני מצאתי אותו ב"מבחר הסיפור העולמי", ספר עתיק משנות החמישים. מומלץ...

 

[אפרת_ח]

בעיני זה נורא מתוק שהפיצפונת מכוונת

את הצעצוע ואומרת "פיו פיו"...

 

[רותי&ע]

אני מסכימה מאוד עם מה שנכתב כאן

שאי אפשר לשמור אותו בבועה ואסור לנסות. אז הוא יביא דברים חדשים מהגן, ולא תמיד חיוביים ובבית יקבל פרופורציות לגבי מה נכון ומה לא נכון.

 

[אמא של קשת]

שיחרור אלימות ושיחרור מתחים

ככה אני רואה את זה. אומנם הילדים שלי עדין לא מכירים את המשחקים האלה, אבל כשאני משחקת עם האחיינים שלי אנחנו בהחלט יורים אחד בשני והורגים אחד את השני. זה הזמן שלי לפרוק את כל הזעם שיש לי על עצמי, עליהם, על העולם, והכל במשחק. אצלנו בבית יש אקדח נשיקות: קודם טוענים אותו - נותנים נשיקה בקצה כל אצבע, אח"כ מכינים אותו - סוגרים את היד לצורת אקדח, ובסוף יורים בצרורות (או ביחידים) נשיקות לכל עבר (למרות שמשתדלים לכוון). אולי אקדח כזה מועדף עליך? אם כן תלמדי את הילד שלך (תתאמני קודם את טוב טוב

)יכול להיות שזה ימצא חן בעיניו.