ניקס- בוסטון
וואו, איזה משחק ענק. אני לא רוצה להכביר יותר מדי במילים אבל יש הרבה על מה.
* הניקס שינו את הזהות שלהם. מקבוצה הגנתית קשוחה הם עברו לפתוח עם ווקר ופורנייה, מה שמצד אחד מחזק את התחום החלש ביותר שלהם בעונה שעברה (ייצור מצבים מכדרור) אבל מנגד פוגע ביכולת ההגנתית.
* שתי הקבוצות פתחו עם סנטרים מהסוג שראינו יותר לפני עשור, אלו שיודעים בעיקר לשנות זריקות בצבע, לקחת ריבאונדים ולסיים לובים. את רוברט וויליאמס אני אוהב מזה זמן מה והוא אכן מתפתח לכדי שחקן טוב מאוד וגם אחד החוסמים הטובים בליגה. למיצ'ל רובינסון יש עוד דרך לעשות אם כי הפוטנציאל נמצא שם. העובדה ששחקנים מסוגם הם היום יוצאי הדופן בעמדת הסנטר שלא יודעים לכדרר, למסור ולקלוע מלמדת על ההתקדמות שהייתה בעמדה מבחינת רמת הסקיל.
* מרכוס סמארט עבר להיות הרכז הפותח של בוסטון ועשה את זה לא רע. השטף ההתקפי לפעמים חרק אבל זה בעיקר בגלל שטייטום אוהב למזמז את הכדור. זה שקלע 7-30 יכול לקרות גם לגדולים ביותר אבל בכדי שיהפוך לאחד הגדולים ביותר הוא צריך לשפר את מה שקשור לIQ כדורסל- לקבל החלטות יותר מהירות, לבצע את המסירה הנכונה, לוותר על זריקות קשות בלתי מחויבות.
* ג'יילן בראון שנחשב לאח הפחות (אם כי גם) מוצלח במשחק שיא. ליטרלי קלע שיא קריירה של 46 נקודות אבל היה מאוד מאוזן במשחק שלו, שיחק הגנה טובה, ידע לתת את האקסטרה פאס. הוא ממשיך להשתפר בכל שנה ויכול להיות שהעונה הקרובה תהיה זו שתכניס אותו למועדון של הכוכבים הגדולים בליגה.
* ג'וליוס רנדל היה מדהים בעונה שעברה ונעלם בפלייאוף. לכן היה מאוד מעניין לראות אותו בלתי ניתן לעצירה במחצית הראשונה ומאוד שקט לקראת הסיום. אולי זה קשור לכך שטיימלורד שמר עליו יותר לקראת הסיום והפריע לו עם האורך שלו. רנדל שחקן ייחודי בליגה עם אחד השילובים ההתקפיים הכי חזקים של משחק פנים וחוץ, הכדרור והיכולת שלו לקלוע בתנועה נדירים יחסית לסייז שלו. אבל בכל זאת יש משהו שלא מתחבר עד הסוף.
* היה למשחק סיום מטורף. פורנייה הזכיר בדיוק למה הניקס ההביאו עוד כוח אש התקפי וקלע ווינר שוט 48 שניות לסיום שהעלו את הניקקס ליתרון 6. מאז הם איבדו שני כדורים ברציפות, ושלשה של סמארט על הבאזר כפתה הארכה.
בהארכה הראשונה בוסטון עברה מתחת לחסימות של פורנייה שהעניש אותם ב-3 שלשות רצופות מכדרור. אלא ששוט מייקינג אדיר גם של בוסטון השאיר אותם צמודים, שתי הקבוצות הלכו 7-7 משלוש בדקות הראשונות של ההארכה. בהמשך שתיהן יצאו מהרית'ם, העייפות התחילה לדבר, וטייטום סיים את ההארכה עם שתי זריקות ששתיהן איירבול.
ההארכה השנייה קצת פחות מרגשת, רמת ביצוע נמוכה אבל הניקס נתנו את האגרוף האחרון וניצחו 138-134.
מינסוטה- יוסטון
תצוגת תכלית של הוולבס. אמנם רק נגד יוסטון שהיא ממש גרועה אבל אפשר בכל זאת להצביע על כמה שינויים.
פינץ' פתח בחמישייה עם ראסל-אדוארדס-אוקוגי-מקדניאלס-טאונס. כלומר שני שחקנים שנוטים מאוד לכיוון ההגנתי, זה הורגש גם ברמת הביצוע ההגנתי וגם ברמת האנרגיות. מינסוטה לחצה על הכדור, הביאה עזרה טובה לצבע, השיגה 18 חטיפות ו-13 חסימות שזה מספר אדיר בפני עצמו אבל עומד בניגוד מוחלט לעונה שעברה שהיינו מהכי חלשים בליגה בקטגוריות האלה. מעל כולם התלבט מקדניאלס שרשם 4 חטיפות ו-3 חסימות.
אז במחצית הראשונה תרגמנו עצירות בהגנה לנקודות במעבר, שלטנו בריבאונד (בוקס אאוט מביך של הרוקטס), השלשות נכנסו והמשחק היה למעשה גמור ב-27 הפרש. אני בספק אם הייתה מחצית אחת בעונה שעברה שניצחנו ב-27. לטאונס ואדוארדס יש אחלה של two men game, לגבי ראסל יש לי הסתייגות מסוימת. אין עוררין על היכולת שלו להשיג נקודות אבל הוא החוליה הכי חלשה שלנו בהגנה ונהיה expendable במידה מסוימת עם כמות הכישרון ההתקפי שיש לשני הכוכבים. מאליק ביזלי למשל ששווה חמישייה ברוב הקבוצות עולה מהספסל (דוקא משחק בינוני שלו). יכול להיות שהיכולת ההתקפית של ראסל כן חיונית בכדי לעלות עם שני שחקני הגנה מובהקים בחמישייה.
דקות הספסל פחות תקתקו, אולי עם בוורלי במקום מקלוקלין זה היה נראה קצת יותר טוב.
ומה אפשר להגיד על יוסטון? קבוצה חלשה מאוד שהטקטיקה העיקרית שלה היא שלכל השחקנים יש אפרו בכדי לבלבל את היריבה ואת הצופים. הבאקקורט המוכשר של ג'יילן גרין וקווין פורטר ג'וניור היה חלש להחריד בשני צדי המגרש, הרכב שני הגבוהים של ווד ותייס לא היה אפקטיבי, אריק גורדון הפציץ קצת מהספסל והזכיר לנו שיוסטון צריכה להעביר אותו בטרייד.
סנגון הרוקי עלה מהספסל והציג יכולת טכנית מרשימה, השאיר טעם של עוד.
וואו, איזה משחק ענק. אני לא רוצה להכביר יותר מדי במילים אבל יש הרבה על מה.
* הניקס שינו את הזהות שלהם. מקבוצה הגנתית קשוחה הם עברו לפתוח עם ווקר ופורנייה, מה שמצד אחד מחזק את התחום החלש ביותר שלהם בעונה שעברה (ייצור מצבים מכדרור) אבל מנגד פוגע ביכולת ההגנתית.
* שתי הקבוצות פתחו עם סנטרים מהסוג שראינו יותר לפני עשור, אלו שיודעים בעיקר לשנות זריקות בצבע, לקחת ריבאונדים ולסיים לובים. את רוברט וויליאמס אני אוהב מזה זמן מה והוא אכן מתפתח לכדי שחקן טוב מאוד וגם אחד החוסמים הטובים בליגה. למיצ'ל רובינסון יש עוד דרך לעשות אם כי הפוטנציאל נמצא שם. העובדה ששחקנים מסוגם הם היום יוצאי הדופן בעמדת הסנטר שלא יודעים לכדרר, למסור ולקלוע מלמדת על ההתקדמות שהייתה בעמדה מבחינת רמת הסקיל.
* מרכוס סמארט עבר להיות הרכז הפותח של בוסטון ועשה את זה לא רע. השטף ההתקפי לפעמים חרק אבל זה בעיקר בגלל שטייטום אוהב למזמז את הכדור. זה שקלע 7-30 יכול לקרות גם לגדולים ביותר אבל בכדי שיהפוך לאחד הגדולים ביותר הוא צריך לשפר את מה שקשור לIQ כדורסל- לקבל החלטות יותר מהירות, לבצע את המסירה הנכונה, לוותר על זריקות קשות בלתי מחויבות.
* ג'יילן בראון שנחשב לאח הפחות (אם כי גם) מוצלח במשחק שיא. ליטרלי קלע שיא קריירה של 46 נקודות אבל היה מאוד מאוזן במשחק שלו, שיחק הגנה טובה, ידע לתת את האקסטרה פאס. הוא ממשיך להשתפר בכל שנה ויכול להיות שהעונה הקרובה תהיה זו שתכניס אותו למועדון של הכוכבים הגדולים בליגה.
* ג'וליוס רנדל היה מדהים בעונה שעברה ונעלם בפלייאוף. לכן היה מאוד מעניין לראות אותו בלתי ניתן לעצירה במחצית הראשונה ומאוד שקט לקראת הסיום. אולי זה קשור לכך שטיימלורד שמר עליו יותר לקראת הסיום והפריע לו עם האורך שלו. רנדל שחקן ייחודי בליגה עם אחד השילובים ההתקפיים הכי חזקים של משחק פנים וחוץ, הכדרור והיכולת שלו לקלוע בתנועה נדירים יחסית לסייז שלו. אבל בכל זאת יש משהו שלא מתחבר עד הסוף.
* היה למשחק סיום מטורף. פורנייה הזכיר בדיוק למה הניקס ההביאו עוד כוח אש התקפי וקלע ווינר שוט 48 שניות לסיום שהעלו את הניקקס ליתרון 6. מאז הם איבדו שני כדורים ברציפות, ושלשה של סמארט על הבאזר כפתה הארכה.
בהארכה הראשונה בוסטון עברה מתחת לחסימות של פורנייה שהעניש אותם ב-3 שלשות רצופות מכדרור. אלא ששוט מייקינג אדיר גם של בוסטון השאיר אותם צמודים, שתי הקבוצות הלכו 7-7 משלוש בדקות הראשונות של ההארכה. בהמשך שתיהן יצאו מהרית'ם, העייפות התחילה לדבר, וטייטום סיים את ההארכה עם שתי זריקות ששתיהן איירבול.
ההארכה השנייה קצת פחות מרגשת, רמת ביצוע נמוכה אבל הניקס נתנו את האגרוף האחרון וניצחו 138-134.
מינסוטה- יוסטון
תצוגת תכלית של הוולבס. אמנם רק נגד יוסטון שהיא ממש גרועה אבל אפשר בכל זאת להצביע על כמה שינויים.
פינץ' פתח בחמישייה עם ראסל-אדוארדס-אוקוגי-מקדניאלס-טאונס. כלומר שני שחקנים שנוטים מאוד לכיוון ההגנתי, זה הורגש גם ברמת הביצוע ההגנתי וגם ברמת האנרגיות. מינסוטה לחצה על הכדור, הביאה עזרה טובה לצבע, השיגה 18 חטיפות ו-13 חסימות שזה מספר אדיר בפני עצמו אבל עומד בניגוד מוחלט לעונה שעברה שהיינו מהכי חלשים בליגה בקטגוריות האלה. מעל כולם התלבט מקדניאלס שרשם 4 חטיפות ו-3 חסימות.
אז במחצית הראשונה תרגמנו עצירות בהגנה לנקודות במעבר, שלטנו בריבאונד (בוקס אאוט מביך של הרוקטס), השלשות נכנסו והמשחק היה למעשה גמור ב-27 הפרש. אני בספק אם הייתה מחצית אחת בעונה שעברה שניצחנו ב-27. לטאונס ואדוארדס יש אחלה של two men game, לגבי ראסל יש לי הסתייגות מסוימת. אין עוררין על היכולת שלו להשיג נקודות אבל הוא החוליה הכי חלשה שלנו בהגנה ונהיה expendable במידה מסוימת עם כמות הכישרון ההתקפי שיש לשני הכוכבים. מאליק ביזלי למשל ששווה חמישייה ברוב הקבוצות עולה מהספסל (דוקא משחק בינוני שלו). יכול להיות שהיכולת ההתקפית של ראסל כן חיונית בכדי לעלות עם שני שחקני הגנה מובהקים בחמישייה.
דקות הספסל פחות תקתקו, אולי עם בוורלי במקום מקלוקלין זה היה נראה קצת יותר טוב.
ומה אפשר להגיד על יוסטון? קבוצה חלשה מאוד שהטקטיקה העיקרית שלה היא שלכל השחקנים יש אפרו בכדי לבלבל את היריבה ואת הצופים. הבאקקורט המוכשר של ג'יילן גרין וקווין פורטר ג'וניור היה חלש להחריד בשני צדי המגרש, הרכב שני הגבוהים של ווד ותייס לא היה אפקטיבי, אריק גורדון הפציץ קצת מהספסל והזכיר לנו שיוסטון צריכה להעביר אותו בטרייד.
סנגון הרוקי עלה מהספסל והציג יכולת טכנית מרשימה, השאיר טעם של עוד.