הזכרתם לי
משהו שכתבתי פעם, במקום אחר... וקראתי שוב עכשיו... ועדיין מרגש אותי. באת אליי ואת הדם שניגר ממני לקחת בידך ושרטטת קווים קווים על גופי. כמו אינדיאנית, חייכת. כמו סורגים, חשבתי. סורגים בשבילי לפרוץ. באת אליי ואת הדם שלבי שתת אספת בידיך המלטפות, שימרת, שלא יאבד. את פצועה, לחשת. אני פצועה, הסכמתי. בחוסר אחריות גירדתי גלד ונשארתי לבד, מדממת. באת אליי ואת עיניי שנמלאו דם הסטת מעליך, כדי שלא תיכנע למבטיי המתחננים. אני אקבע את החוקים, סיננת. ויכולתי רק לחוש את ההלם ואת הדמעות החונקות. החולשה הכל כך מוכרת. באת אליי ואת הדם ששצף בגופך היפה, העדין, העמדת לרשותי. והיית שם בשבילי להכות ולנשוך והיית שם בשבילי לשנוא ולכעוס והיית שם בשבילי לזעוק את הזעקה שמעולם לא נזעקה. באת אליי ולקחת אותי בזרועותיך, המוכרות, האהובות, וליטפת אותי ומחית דמעותיי והרגעת את הילדה הקטנה שהייתי ועטפת אותי, שומר ומגונן. וחזרתי להיות כאחד הא-דם. אתה, אהוב.