משחקי אור וצל
משחקי אור וצל
אהלן! אני אחת מה"סמויים" הבכור שלי:
בגיל שנה הוא ידע עיגול, ריבוע, ו....מחומש
בשנה ושבעה חודשים הוא הצביע על ארון כיבוי האש בבריכה העירונית, על המלה "אש", ואמר "אמא, הנה אל"ף, ושי"ן "
חודש מאוחר יותר, בגיל שנה ושמונה, הוא כבר איית את השלט "המרכז לגיל הרך" שהיה תלוי מעל הגן שלו (כף סופית, ריש, הא.... כן, הוא היה נוהג לאיית משמאל לימין, כנראה בגלל השפעת התקופה הבריטית על מדינת ישראל
)
בגיל שנתיים וחודשיים החזקתי ביד ערמה של ציורים של כל ילדי הגן, שהיתה ליד הכניסה, וחיפשתי את הציור שלו. הוא עמד לידי והקריא לי את השם שכתוב בפינה של כל ציור. שמות כל ילדי הגן. אין סיכוי שהוא יודע לקרוא את זה! אהה! תפסתי אותך! הפעם הוא לא יעבוד עלי, חשבתי לעצמי! הוא הרי בטח זוכר מי צייר מה, ובאיזה צבע.... . ואז- המשכתי לדפדף בערימה של הדפים, ו-הגעתי לחבילה של דפים ריקים, שהכילו רק את השם של הילד בפינתם. מתברר שחלק מהילדים לא ציירו באותו היום. אבל- הוא בשלו, ממשיך להקריא לי את השמות על הדפים הריקים. עברו כמה שנים. הילד גדל... והפלא בהחלט נשאר (לשמחתנו
), אבל- בינתיים נולד לו אח. ש...ברוך השם, ברור שהIQ שלו הוא מעל הממוצע, אבל... אין מה להשוות לאחיו הגדול. לפני שבועיים הגננת של הקטן החלה להראות להם כרטיסיות עם האותיות, כדי ללמד בגיל שלוש כל ילד לזהות את שמו, ובאיזו אות הוא מתחיל (הגיוני, לא?) הגננת עדכנה אותי, שלמרות שהוא בין הקטנים בקבוצה, הוא הכי משתף איתה פעולה, ונראה הכי נהנה מכולם מהפעילות (10 דקות ביום) אתמול בערב "גילינו" שהוא יושב עם ספר, מצביע על האותיות לפי הסדר, ואומר את שמן. "אז מה?" חשבנו לעצמנו. "אח שלו עשה את זה שנתיים קודם. זה לא כזה ביג דיל" ו..פתאום הבנתי עד כמה הקטן הולך לאיבוד בצילו של הבכור, ועד כמה אנחנו בכלל לא "סופרים" את הקטן, יחסית לגדול, בזמן שזה בכלל לא מגיע לו. בעצם, הוא עושה כל כך הרבה דברים לפני הזמן, ואנחנו אפילו לא מתייחסים אליהם, רק כי הגדול היה עושה אותם או יותר מוקדם או יותר טוב... ו..כן. זה קצת מעציב. בוודאי שאנחנו עדיין יכולים לתקן את ההתנהגות שלנו כלפי ההצלחות שלו, אבל אי אפשר להמנע מההשואה הזו כל הזמן (איזה מזל שהם לא תאומים!). אני מתארת לעצמי שזה מצב לא כל כך נדיר אצל משפחות אחרות. איך בעצם אני יכולה "להוציא" את הקטן מצילו של הגדול, ולחזור ולהתלהב מכל דבר מחדש? אני בהחלט גאה בקטן שלי, ובהחלט מראה את זה כאמא, אבל... רק לשבת במושב האחורי של האוטו, ולהקשיב לאחיך הגדול מלהג על "האם יתכן מספר אחרי האין סוף, והאם יקראו לו שמונה שוכב פלוס אחד?" לא נראה לי כיף גדול. או שאני טועה? אני מאוד מאוד אוהבת אותו, ומאוד מאוד גאה בו, אבל ההשגים שלו פשוט מתגמדים מול ההשגים של אחיו באותו הגיל... אני אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים כאן. תודה
משחקי אור וצל
אהלן! אני אחת מה"סמויים" הבכור שלי:
