משולחנו של החולה,
נכון. לא טעיתם. עוד הודעת-מחלה ססגונית. ציורית-משהו. עמוסה בתיאורים שלא ישאירו מקום לדמיון. למסתייגים - היסוגו כעת! שוב אני אתנצל (יותר מידי אפולוגטי לאחרונה) על ריבוי ההודעות הללו. אוף טופיק, ידוע. אבל יש לי קשרים בהנהלה, אז מותר לי. מבטיח שלא יהיו יותר מ-10, 20 כאלו עד שאבריא סופית. הבהרה אחרונה - אני לא באמת בנאדם שחולה. אבל החודש, משהו תקף אותי. בי נשבעתי להבריא עד ה-30, ובכל מקרה, אני אגיע. מקסימום תחזרו חולים בהמוניכם. You know you love me. תמו רחמיהם של אנשים כלפי החלשים בחברה? אין אני נכנס תחת הגדרת 'גר, יתום ואלמנה' בתור 'עלם חמודות הלוקה בפיצוץ אוכלוסין בּיוֹטִי שלילי'? וודאי שכן. רק הסובבים ממני גורסים שלא. שייִגָרסוּ. אחותי, ששכחה שרק לפני שבוע וחצי חזרה מחו"ל, חולה כולה, והדביקה את כולנו בזוועה הויראלית הזו, מתנהגת אליי כעובד זר סוג ב'. הפיליפיני אני? הרומני? לא ולא. פולני מבית טוב, ואף בשמיים. צעיפי כהתנהגותי. הסניליות תקפה גם אותה. פרח מזכרונה שהיתה כסבתא קומוניסטית המשתכנת בספת הסלון אצל קרוביה, ומשתעלת לכל המתדפק על דלתנו. פתאטית היתה. זועקת לכל משב רוח התוקף את כפות רגליה. וכעת? יש לה את החוצפה לציין שאני תוכחה חיה למיתוס שגברים נהפכים לחסרי אונים כשהם חולים. יש לה מזל שלא זרקתי לעברה את סירופ השיעול מלא האלכוהול שלצידי. מורי לנהיגה. צוחק על חשבוני. אותו אדם שרק מהנהן ולוחש קלות לעבר נסיונותיי הכושלים בפיתוח שיחה קולחת ומלאת עניין בכל נושא שהוא, וטורח לדבר ברור רק כדי לעצבנני בציון הוראות הנהיגה הברורות לי משכבר, פתאום לא פוסק מן הדיבור כזקנה סבתית בבית קפה שכונתי. כל עיסוקו האוראלי מכוון לעברי בהערות שנונות על נטייתי לשמאל כשאני מאותת לימין. הכל נעוץ באסוציאטיביות כיוונית! המתי יבין? הוא פוסק את השיעור בסופו, מותיר אותי בקור העז, מרוחק ביתי קילומטרים, ולא בוחל בביקורת המרושעת. "בחנת את האינסטינקטים שלי?" הוא משגר לעברי, והשיעור תם. מזל שהצטיידתי בכרטיס האשראי שלי, ומשכתי מחשבוני המתרקן שקלים ספורים כדי להתענג על כוס קפה, בראווני, ו2 וחצי מקלות מוות כדי להרגיע את עצביי. כתמורה הגדלתי את ריכוז החולים בבתי הקפה בארץ. שיתבשמו בסירופ אלכוהולי נגד שיעול, ומוטב למהר. מושיט ידי לעבר האנטיביוטיקה, וסוגר את הודעה זו. כל-טוב, ורק בריאות!
נדבו'ש.
נכון. לא טעיתם. עוד הודעת-מחלה ססגונית. ציורית-משהו. עמוסה בתיאורים שלא ישאירו מקום לדמיון. למסתייגים - היסוגו כעת! שוב אני אתנצל (יותר מידי אפולוגטי לאחרונה) על ריבוי ההודעות הללו. אוף טופיק, ידוע. אבל יש לי קשרים בהנהלה, אז מותר לי. מבטיח שלא יהיו יותר מ-10, 20 כאלו עד שאבריא סופית. הבהרה אחרונה - אני לא באמת בנאדם שחולה. אבל החודש, משהו תקף אותי. בי נשבעתי להבריא עד ה-30, ובכל מקרה, אני אגיע. מקסימום תחזרו חולים בהמוניכם. You know you love me. תמו רחמיהם של אנשים כלפי החלשים בחברה? אין אני נכנס תחת הגדרת 'גר, יתום ואלמנה' בתור 'עלם חמודות הלוקה בפיצוץ אוכלוסין בּיוֹטִי שלילי'? וודאי שכן. רק הסובבים ממני גורסים שלא. שייִגָרסוּ. אחותי, ששכחה שרק לפני שבוע וחצי חזרה מחו"ל, חולה כולה, והדביקה את כולנו בזוועה הויראלית הזו, מתנהגת אליי כעובד זר סוג ב'. הפיליפיני אני? הרומני? לא ולא. פולני מבית טוב, ואף בשמיים. צעיפי כהתנהגותי. הסניליות תקפה גם אותה. פרח מזכרונה שהיתה כסבתא קומוניסטית המשתכנת בספת הסלון אצל קרוביה, ומשתעלת לכל המתדפק על דלתנו. פתאטית היתה. זועקת לכל משב רוח התוקף את כפות רגליה. וכעת? יש לה את החוצפה לציין שאני תוכחה חיה למיתוס שגברים נהפכים לחסרי אונים כשהם חולים. יש לה מזל שלא זרקתי לעברה את סירופ השיעול מלא האלכוהול שלצידי. מורי לנהיגה. צוחק על חשבוני. אותו אדם שרק מהנהן ולוחש קלות לעבר נסיונותיי הכושלים בפיתוח שיחה קולחת ומלאת עניין בכל נושא שהוא, וטורח לדבר ברור רק כדי לעצבנני בציון הוראות הנהיגה הברורות לי משכבר, פתאום לא פוסק מן הדיבור כזקנה סבתית בבית קפה שכונתי. כל עיסוקו האוראלי מכוון לעברי בהערות שנונות על נטייתי לשמאל כשאני מאותת לימין. הכל נעוץ באסוציאטיביות כיוונית! המתי יבין? הוא פוסק את השיעור בסופו, מותיר אותי בקור העז, מרוחק ביתי קילומטרים, ולא בוחל בביקורת המרושעת. "בחנת את האינסטינקטים שלי?" הוא משגר לעברי, והשיעור תם. מזל שהצטיידתי בכרטיס האשראי שלי, ומשכתי מחשבוני המתרקן שקלים ספורים כדי להתענג על כוס קפה, בראווני, ו2 וחצי מקלות מוות כדי להרגיע את עצביי. כתמורה הגדלתי את ריכוז החולים בבתי הקפה בארץ. שיתבשמו בסירופ אלכוהולי נגד שיעול, ומוטב למהר. מושיט ידי לעבר האנטיביוטיקה, וסוגר את הודעה זו. כל-טוב, ורק בריאות!
