Blackbird fly
New member
משוחררת...
זה שבוע שאני בבית, תחת סטטוס "משוחררת"...
שבוע של קיא ודמעות. לא קיא כי אני בולימית, קיא כי זה לא הדבר הכי חכם לישון 3 שעות בלילה,
לקחת קלונקס ולעשן סמים במסיבת השחרור.
אני חייבת להגיד משהו. האשפוז הזה זה החוויה הכי מטלטלת שעברתי בחיים.
אפילו יותר מהאשפוז בבית המשוגעים.
הכרתי אנשים שנשארתי איתם בקשר, אנשים שבחיים לא חשבתי שאפגוש.
הגעתי למסקנה שאני חולת נפש. חולת נפש אמיתית.
כל פעם אני מגלה עוצמות חדשות וחזקות של סבל...
לסבל אין גבול. פשוט אין גבול.
זה הגיע למצב שכבר אמרתי- אלוהים יצור אכזר. ועל הזין שלי שלגזע האנושי אין מספיק שימוש בשכל כדי להבין מעשים שלו.
כל היום עובר לי בהרגשה שאני ממררת לכולם את החיים. שאני נטל נוראי על כולם.
אני ממרררת לכולם את החיים כשאני חיה, ואני אמרר לכולם את החיים אם אני אמות.
הרגשה נוראית. טוב, מי כמוכם יודע...
אבל- למרות הכל, אני לא מתתרטת על אף מילה שכתבתי בהודעה הקודמת.
באמת שהחלטתי להפסיק להתגרות בגורל שלי, במזל שלי, כשיגיע היום שלי אז הוא יגיע.
ואני אקבל אותו בזרועות פתוחות.
אבל בינתיים אני חיה, ואני אעשה את כל המאמצים לחיות חיים... טובים. במלוא הפשטות.
למרות שאני לא כ"כ מבינה איך דווקא כשהחלטתי לחיות, אני סובלת יותר מאי פעם...
אבל אולי זה עדיף מלהעביר את היום במחשבות של איך אני הולכת להרוג את עצמי.
לא יודעת. עוד לא החלטתי. האמת שאני לא יודעת כלום.
לפני כמה ימים חשבתי על התקופה שלי בביה"ח. הרגיל. איפה שתקעו לי פלטינה בירך וברזלים באגן ובמרפק.
וחוררו לי את הריאה. חשבתי על זה שאחרי שבועיים בערך, כשאיכשהו חזרתי לחשוב בצורה הגיונית,
ובפעם הראשונה מאז שהעירו אותי מההרדמה נזכרתי שקיים כזה דבר אלוהים.
(כן, אני מאמינה באלוהים. אחרי שנים שהייתי אתאיסטית מוחלטת ואחרי שנים שהאמנתי ושנאתי אותו וקיללתי אותו בלי סוף.
וסתם להבהיר- אני מאמינה באלוהים. לא בדת. השמיים יפלו לפני שאני אשמור שבת/אצום ביום כיפור/
אברך על זה שחירבנתי הרגע. נקבים נקבים חלולים חלולים.)
ואז כשנזכרתי בו- להפתעתי הרבה, בדיעבד, לא הייתה לי טיפת כעס עליו.
הדבר היחיד שאמרתי לו זה- "תודה". תודה שהשארת אותי להורים שלי. לא מגיע להם לאבד עוד ילד. היחיד שנשאר.
תודה על זה שריסקתי חצי גוף, אבל באיזשהו שלב אני אקום ואלך.
בזמן הכאבים צרחתי ובכיתי, ליטרים של מוריפיום זרמו לי בורידים שגרמו ליומיים של הזיות מטורפות.
ברמה שהזמינו פסיכיאטרית והיא איבחנה אותי כסכיזופרנית. כן, כנראה לרופאים לא היה מספיק שכל
להגיד לה- "צ'מעי, היא תחת מורפיום, זה גורם להזיות. בשום דו"ח פסיכיאטרי לא כתבו באבחנות "סכיזופרניה".
ועכשיו, אני גם אומרת תודה, אבל מה-זה תודה, על זה שהיו לי את הכאבים האלה.
כי יצא לי לפגוש כמה אנשים שלא מרגישים שום תחושה ברגליים, שהן משותקות לגמרי, שמתחננים להרגיש כאב כלשהו.
אני מפוצצת במזל בחיים שלי. כן, בדברים הקטנים והשטותיים יש לי חרא מזל, חוקי מרפי מתלבשים עליי בול.
אבל בדברים החשובים... כאילו פאק. כשהרופאים היו במאבק על הגוף שלי, אחד הרופאים יצא החוצה להורים שלי ואמר להם משהו כמו:
"כנראה שהלכה לכם הילדה. סיכוי מאוד קטן שהיא תשרוד". כבר הזמינו להם עובדות סוציאליות, שיכינו אותם לכל מצב שלא יקרה.
אבא שלי ברח מהן כמו מאש. אבא שלי בקושי היה מעורב בכל מה שהגוף שלי עובר בימים האלה.
הוא שאל את הרופאים שתי שאלות. אם אני אחיה, ואם אני אלך. על שתיהן ענו לו בחיוב.
אני חושבת שאלוהים תכנת את העולם הזה בצורה דפוקה לגמרי. שמתחילים להעריך דברים רק אחרי שמאבדים אותם.
כאילו, המצב הפיזי שלי, סבבה, ניחא. אבל אח שלי. הוא לא יחזור. יוצא לי לחשוב עליו הרבה בתקופה האחרונה.
נזכרתי במקרה שהיה לנו, שלעולם אני לא אסלח לעצמי על זה... בגיל 15. כמה חודשים לפני הוא מת.
היינו לבד בבית, אכלנו, ואני הלכתי להקיא. אח שלי אמר לי "אם את מקיאה- אני הולך מפה. תעשי את הבחירה שלך".
ובחרתי להקיא. והוא הלך. זונה שכמותי.
טוב, אחרי ששפכתי את כל החרא שהולך לי בראש...
אספר משהו. בביה"ח השיקומי בו הייתי, יש מכון לשיקום וטיפול בהפרעות אכילה.
שמעתי עליו הרבה, רובכן מכירות אותו וחלקכן טופלתן בו... אחסוך בשמות.
אחראי מחלקת השיקום בה הייתי מאושפזת קבע לי תור למנהל המכון.
התור הזה היה בדיוק ביום השחרור שלי, אחרי המסיבה שבסופה הקאתי ליטרים של קיא
והחבר'ה איכשהו סחבו אותי למיטה שלי. הגעתי לשם, התיישבתי, המנהל התחיל לדבר איתי ולשאול אותי שאלות,
נתן לי שאלון למלא, ואחרי 20 דקות אמר "טוב, את לא פה. את לא מתקשרת. ניפגש פעם אחרת".
בקיצור השבוע יש לי תור לרופא במכון. הרגשות שלי מעורבים בנושא הזה.
אני יודעת שאני חייבת לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לטפל, באמת וברצינות, בהפרעת האכילה שלי.
כי אני לא חושבת שתהיה לי עוד הזדמנות. אבל אני לא יודעת עד כמה אני פנויה להתעסק עכשיו בזה.
כרגע זה שאני דוחפת אצבעות לפה ומקיאה כל מה שנכנס לקיבה שלי, זו הצרה הכי פחות נוראית שלי.
יש לי צרות הרבה יותר גדולות. לא יודעת עד כמה אני מוכנה לוותר על ההקאות ולהתחיל לאכול לפי תפריט.
כאילו, אני יודעת. אני לא מוכנה. אבל עדיין, אני אעשה כל שביכולתי כדי להתקבל לשם.
בנות אחרות מחכות חודשים בשביל תור של חצי שעה עם המנהל.
אני חייבת לנצל את זה. אני לא יכולה להיות כפוית טובה.
יש לי עוד הרבה דברים לכתוב, אבל לא בא להיות שוברת השיא באורך ההודעה שנכתבה פה אי פעם.
אני רוצה להגיד לכן תודה, על התגובות שאתן כותבות לכל הודעה שלי.
נכון שאני לא מגיבה בחזרה, אבל אני קוראת כל תגובה כמה וכמה פעמים ומתייחסת לזה במלוא תשומת הלב.
ואני מעריכה את זה מאוד. אז תודה.
לסיום- קלפנה וורה- אני מתגעגעת אלייך.
נו לונגר- אני חולה, חולה, חולה על צורת הכתיבה שלך. את חייבת לכתוב ספר או משהו. הוא יהיה רב מכר.
וחוץ מזה את יפה. יש לך פנים מהממות. אני מקווה שבתוך תוכך את יודעת את זה.
חלומות של אחרים- אני אשמח אם יהיה לנו יותר קשר...
חורה- אם תסכימי לקבל אותי לחיים שלך, אני לא אתן לך להיות לבד. דווקא כי אני כ"כ יודעת על מה מדברת.
אני מכירה אותך מלפני שנים, ואני חושבת שיכולות להיות לנו שיחות מאוד מעניינות ופורות על החיים. אם תרצי. בלי שום לחץ.
וד.א, כן, מחקתי אותך מהפייסבוק שלי... אבל מסיבה אחת ויחידה. אני לא מסוגלת לראות חתולים שחוטים.
הלב שלי חלש מדי בשביל זה. אבל אני מוכנה לשרוד את זה אם תרצי... ולא משנה כמה תגידי או תחשבי שאת חרא בן אדם,
אני אגיד לך משהו- בן אדם שכ"כ אוהב בע"ח כמוך, לא יכול להיות כזה.
ליטל- את נשמה טובה וטהורה. תודה על כל תגובה שאת כותבת לי. מעריכה את זה מאוד.
גרניום- אין לי שמץ של מושג מה עובר עלייך, אבל מקווה שרק טוב. בהצלחה. בהכל.
קולדון- את מקסימה. בן אדם מדהים. שיודעת בול מה לכתוב ובאיזו סיטואציה. ומפוצצת באינטליגנציה, שכלית ורגשית.
ולכל הבנות (וגם הבנים, מצטערת שכתבתי הכל בלשון נקבה)- מאחלת לכם רק טוב. שתצליחו להתמודד עם כל הקשיים.
שאני יודעת וקוראת לפעמים שיש לא מעט.
אני אגאל אתכם מייסורים, אשלח את ההודעה ואדליק סיגריה. השמינית בחצי שעה האחרונה.
חג סוכות שמח.
זה שבוע שאני בבית, תחת סטטוס "משוחררת"...
שבוע של קיא ודמעות. לא קיא כי אני בולימית, קיא כי זה לא הדבר הכי חכם לישון 3 שעות בלילה,
לקחת קלונקס ולעשן סמים במסיבת השחרור.
אני חייבת להגיד משהו. האשפוז הזה זה החוויה הכי מטלטלת שעברתי בחיים.
אפילו יותר מהאשפוז בבית המשוגעים.
הכרתי אנשים שנשארתי איתם בקשר, אנשים שבחיים לא חשבתי שאפגוש.
הגעתי למסקנה שאני חולת נפש. חולת נפש אמיתית.
כל פעם אני מגלה עוצמות חדשות וחזקות של סבל...
לסבל אין גבול. פשוט אין גבול.
זה הגיע למצב שכבר אמרתי- אלוהים יצור אכזר. ועל הזין שלי שלגזע האנושי אין מספיק שימוש בשכל כדי להבין מעשים שלו.
כל היום עובר לי בהרגשה שאני ממררת לכולם את החיים. שאני נטל נוראי על כולם.
אני ממרררת לכולם את החיים כשאני חיה, ואני אמרר לכולם את החיים אם אני אמות.
הרגשה נוראית. טוב, מי כמוכם יודע...
אבל- למרות הכל, אני לא מתתרטת על אף מילה שכתבתי בהודעה הקודמת.
באמת שהחלטתי להפסיק להתגרות בגורל שלי, במזל שלי, כשיגיע היום שלי אז הוא יגיע.
ואני אקבל אותו בזרועות פתוחות.
אבל בינתיים אני חיה, ואני אעשה את כל המאמצים לחיות חיים... טובים. במלוא הפשטות.
למרות שאני לא כ"כ מבינה איך דווקא כשהחלטתי לחיות, אני סובלת יותר מאי פעם...
אבל אולי זה עדיף מלהעביר את היום במחשבות של איך אני הולכת להרוג את עצמי.
לא יודעת. עוד לא החלטתי. האמת שאני לא יודעת כלום.
לפני כמה ימים חשבתי על התקופה שלי בביה"ח. הרגיל. איפה שתקעו לי פלטינה בירך וברזלים באגן ובמרפק.
וחוררו לי את הריאה. חשבתי על זה שאחרי שבועיים בערך, כשאיכשהו חזרתי לחשוב בצורה הגיונית,
ובפעם הראשונה מאז שהעירו אותי מההרדמה נזכרתי שקיים כזה דבר אלוהים.
(כן, אני מאמינה באלוהים. אחרי שנים שהייתי אתאיסטית מוחלטת ואחרי שנים שהאמנתי ושנאתי אותו וקיללתי אותו בלי סוף.
וסתם להבהיר- אני מאמינה באלוהים. לא בדת. השמיים יפלו לפני שאני אשמור שבת/אצום ביום כיפור/
אברך על זה שחירבנתי הרגע. נקבים נקבים חלולים חלולים.)
ואז כשנזכרתי בו- להפתעתי הרבה, בדיעבד, לא הייתה לי טיפת כעס עליו.
הדבר היחיד שאמרתי לו זה- "תודה". תודה שהשארת אותי להורים שלי. לא מגיע להם לאבד עוד ילד. היחיד שנשאר.
תודה על זה שריסקתי חצי גוף, אבל באיזשהו שלב אני אקום ואלך.
בזמן הכאבים צרחתי ובכיתי, ליטרים של מוריפיום זרמו לי בורידים שגרמו ליומיים של הזיות מטורפות.
ברמה שהזמינו פסיכיאטרית והיא איבחנה אותי כסכיזופרנית. כן, כנראה לרופאים לא היה מספיק שכל
להגיד לה- "צ'מעי, היא תחת מורפיום, זה גורם להזיות. בשום דו"ח פסיכיאטרי לא כתבו באבחנות "סכיזופרניה".
ועכשיו, אני גם אומרת תודה, אבל מה-זה תודה, על זה שהיו לי את הכאבים האלה.
כי יצא לי לפגוש כמה אנשים שלא מרגישים שום תחושה ברגליים, שהן משותקות לגמרי, שמתחננים להרגיש כאב כלשהו.
אני מפוצצת במזל בחיים שלי. כן, בדברים הקטנים והשטותיים יש לי חרא מזל, חוקי מרפי מתלבשים עליי בול.
אבל בדברים החשובים... כאילו פאק. כשהרופאים היו במאבק על הגוף שלי, אחד הרופאים יצא החוצה להורים שלי ואמר להם משהו כמו:
"כנראה שהלכה לכם הילדה. סיכוי מאוד קטן שהיא תשרוד". כבר הזמינו להם עובדות סוציאליות, שיכינו אותם לכל מצב שלא יקרה.
אבא שלי ברח מהן כמו מאש. אבא שלי בקושי היה מעורב בכל מה שהגוף שלי עובר בימים האלה.
הוא שאל את הרופאים שתי שאלות. אם אני אחיה, ואם אני אלך. על שתיהן ענו לו בחיוב.
אני חושבת שאלוהים תכנת את העולם הזה בצורה דפוקה לגמרי. שמתחילים להעריך דברים רק אחרי שמאבדים אותם.
כאילו, המצב הפיזי שלי, סבבה, ניחא. אבל אח שלי. הוא לא יחזור. יוצא לי לחשוב עליו הרבה בתקופה האחרונה.
נזכרתי במקרה שהיה לנו, שלעולם אני לא אסלח לעצמי על זה... בגיל 15. כמה חודשים לפני הוא מת.
היינו לבד בבית, אכלנו, ואני הלכתי להקיא. אח שלי אמר לי "אם את מקיאה- אני הולך מפה. תעשי את הבחירה שלך".
ובחרתי להקיא. והוא הלך. זונה שכמותי.
טוב, אחרי ששפכתי את כל החרא שהולך לי בראש...
אספר משהו. בביה"ח השיקומי בו הייתי, יש מכון לשיקום וטיפול בהפרעות אכילה.
שמעתי עליו הרבה, רובכן מכירות אותו וחלקכן טופלתן בו... אחסוך בשמות.
אחראי מחלקת השיקום בה הייתי מאושפזת קבע לי תור למנהל המכון.
התור הזה היה בדיוק ביום השחרור שלי, אחרי המסיבה שבסופה הקאתי ליטרים של קיא
והחבר'ה איכשהו סחבו אותי למיטה שלי. הגעתי לשם, התיישבתי, המנהל התחיל לדבר איתי ולשאול אותי שאלות,
נתן לי שאלון למלא, ואחרי 20 דקות אמר "טוב, את לא פה. את לא מתקשרת. ניפגש פעם אחרת".
בקיצור השבוע יש לי תור לרופא במכון. הרגשות שלי מעורבים בנושא הזה.
אני יודעת שאני חייבת לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לטפל, באמת וברצינות, בהפרעת האכילה שלי.
כי אני לא חושבת שתהיה לי עוד הזדמנות. אבל אני לא יודעת עד כמה אני פנויה להתעסק עכשיו בזה.
כרגע זה שאני דוחפת אצבעות לפה ומקיאה כל מה שנכנס לקיבה שלי, זו הצרה הכי פחות נוראית שלי.
יש לי צרות הרבה יותר גדולות. לא יודעת עד כמה אני מוכנה לוותר על ההקאות ולהתחיל לאכול לפי תפריט.
כאילו, אני יודעת. אני לא מוכנה. אבל עדיין, אני אעשה כל שביכולתי כדי להתקבל לשם.
בנות אחרות מחכות חודשים בשביל תור של חצי שעה עם המנהל.
אני חייבת לנצל את זה. אני לא יכולה להיות כפוית טובה.
יש לי עוד הרבה דברים לכתוב, אבל לא בא להיות שוברת השיא באורך ההודעה שנכתבה פה אי פעם.
אני רוצה להגיד לכן תודה, על התגובות שאתן כותבות לכל הודעה שלי.
נכון שאני לא מגיבה בחזרה, אבל אני קוראת כל תגובה כמה וכמה פעמים ומתייחסת לזה במלוא תשומת הלב.
ואני מעריכה את זה מאוד. אז תודה.
לסיום- קלפנה וורה- אני מתגעגעת אלייך.
נו לונגר- אני חולה, חולה, חולה על צורת הכתיבה שלך. את חייבת לכתוב ספר או משהו. הוא יהיה רב מכר.
וחוץ מזה את יפה. יש לך פנים מהממות. אני מקווה שבתוך תוכך את יודעת את זה.
חלומות של אחרים- אני אשמח אם יהיה לנו יותר קשר...
חורה- אם תסכימי לקבל אותי לחיים שלך, אני לא אתן לך להיות לבד. דווקא כי אני כ"כ יודעת על מה מדברת.
אני מכירה אותך מלפני שנים, ואני חושבת שיכולות להיות לנו שיחות מאוד מעניינות ופורות על החיים. אם תרצי. בלי שום לחץ.
וד.א, כן, מחקתי אותך מהפייסבוק שלי... אבל מסיבה אחת ויחידה. אני לא מסוגלת לראות חתולים שחוטים.
הלב שלי חלש מדי בשביל זה. אבל אני מוכנה לשרוד את זה אם תרצי... ולא משנה כמה תגידי או תחשבי שאת חרא בן אדם,
אני אגיד לך משהו- בן אדם שכ"כ אוהב בע"ח כמוך, לא יכול להיות כזה.
ליטל- את נשמה טובה וטהורה. תודה על כל תגובה שאת כותבת לי. מעריכה את זה מאוד.
גרניום- אין לי שמץ של מושג מה עובר עלייך, אבל מקווה שרק טוב. בהצלחה. בהכל.
קולדון- את מקסימה. בן אדם מדהים. שיודעת בול מה לכתוב ובאיזו סיטואציה. ומפוצצת באינטליגנציה, שכלית ורגשית.
ולכל הבנות (וגם הבנים, מצטערת שכתבתי הכל בלשון נקבה)- מאחלת לכם רק טוב. שתצליחו להתמודד עם כל הקשיים.
שאני יודעת וקוראת לפעמים שיש לא מעט.
אני אגאל אתכם מייסורים, אשלח את ההודעה ואדליק סיגריה. השמינית בחצי שעה האחרונה.
חג סוכות שמח.
