משה המאומץ
סיפורו של משה בהקשר של אימוץ הוא מדהים בעיני.
יש כמה דברים שעולים מן הסיפור שהן נקודות למחשבה גם היום.
אמו הביולוגית מסתירה אותו מפני המצרים (הסתרה) ומוסרת אותו ליאור רק כשממש אין ברירה "ותצפינהו שלושה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו"
התינוק מושם בתיבה על שפת היאור (טראומה)
בת פרעה אוספת אותו ומזהה שהוא כנראה מבני העברים ובעצם עוברת על מצוות אביה (הסתרה)
מי שקשה לו מאד עם המסירה הזו ונוקטת צעדים לראות מה יהיה איתו זו דווקא לא אימו, אלא אחותו. היא אפילו מתערבת בסיפור כשעולה עניין ההנקה ומציעה לבת פרעה להביא מיניקת והתינוק מובא בחזרה לאימו הביולוגית ונשאר שם עד שייגמל ואז נמסר שוב (טראומה שנייה) לבת פרעה. כל זה כאשר בת פרעה אינה יודעת מי המיניקת (הסתרה)
רק בשלב הזה מקבל הילד את שמו. משה. מי שנותנת לו את השם היא אימו המאמצת שבעצם מנסה לתת לו את השייכות המצרית החדשה שלו ולמחוק כל זכר לזהותו הקודמת שידועה לה עצמה "ויהיה לה לבן" (הסתרה)
בסיפור הכאת המצרי שגרמה לבריחתו ממצרים פועל משה בעצם על פי הצו של זהותו הפנימית שאינה ידועה לו ובורח כי הדבר אינו מתיישב עם מעמדו וזהותו המצרית כאשר פרעה שבמחינתו הוא אביו מבקש להרוג אותו (התנגשות זהויות)
כשמגיע למדיין ומצטרף לרעואל ולוקח את ציפורה לאישה וקרא את שם בנו גרשום "כי גר הייתי בארץ נכרייה" (חוסר שייכות)
מעניין שלא מצוין כאן לאיזו ארץ הוא מתכוון כשהוא אומר את זה. האם למדיין שאליה הגיע כזר, או שבעצם הוא מבין שארץ מצרים היא בעצם הארץ הנכרייה שלו? זה משאיר מקום לשאלה.
מי שמיישר למשה את הכל הוא בעצם אלהים במעמד הסנה הבוער. הוא מודיע לו אני אלהי אביך וזאת בלי לקרוא לאביו בעצם בשם. במעמד זה מוטל עליו בעצם תפקיד חייו המיועד לו והתגובה הראשונה שלו היא סוג של ביטוי של כל הקונפליקטים הפנימיים שלו עד אז "ויסתר משה פניו" משה מטיל ספק ביכולתו ובמקומו להיות האיש הנבחר הזה לתפקיד הגדול הזה. "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי"
אני בעצמי איני יודע מי אני, איך הם יידעו מי אני ויאמינו לי.
מצטער, בשלב הזה של הסיפור פשוט התחלתי לבכות, אז זה מה שיש לי עד עכשיו על משה.
סיפורו של משה בהקשר של אימוץ הוא מדהים בעיני.
יש כמה דברים שעולים מן הסיפור שהן נקודות למחשבה גם היום.
אמו הביולוגית מסתירה אותו מפני המצרים (הסתרה) ומוסרת אותו ליאור רק כשממש אין ברירה "ותצפינהו שלושה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו"
התינוק מושם בתיבה על שפת היאור (טראומה)
בת פרעה אוספת אותו ומזהה שהוא כנראה מבני העברים ובעצם עוברת על מצוות אביה (הסתרה)
מי שקשה לו מאד עם המסירה הזו ונוקטת צעדים לראות מה יהיה איתו זו דווקא לא אימו, אלא אחותו. היא אפילו מתערבת בסיפור כשעולה עניין ההנקה ומציעה לבת פרעה להביא מיניקת והתינוק מובא בחזרה לאימו הביולוגית ונשאר שם עד שייגמל ואז נמסר שוב (טראומה שנייה) לבת פרעה. כל זה כאשר בת פרעה אינה יודעת מי המיניקת (הסתרה)
רק בשלב הזה מקבל הילד את שמו. משה. מי שנותנת לו את השם היא אימו המאמצת שבעצם מנסה לתת לו את השייכות המצרית החדשה שלו ולמחוק כל זכר לזהותו הקודמת שידועה לה עצמה "ויהיה לה לבן" (הסתרה)
בסיפור הכאת המצרי שגרמה לבריחתו ממצרים פועל משה בעצם על פי הצו של זהותו הפנימית שאינה ידועה לו ובורח כי הדבר אינו מתיישב עם מעמדו וזהותו המצרית כאשר פרעה שבמחינתו הוא אביו מבקש להרוג אותו (התנגשות זהויות)
כשמגיע למדיין ומצטרף לרעואל ולוקח את ציפורה לאישה וקרא את שם בנו גרשום "כי גר הייתי בארץ נכרייה" (חוסר שייכות)
מעניין שלא מצוין כאן לאיזו ארץ הוא מתכוון כשהוא אומר את זה. האם למדיין שאליה הגיע כזר, או שבעצם הוא מבין שארץ מצרים היא בעצם הארץ הנכרייה שלו? זה משאיר מקום לשאלה.
מי שמיישר למשה את הכל הוא בעצם אלהים במעמד הסנה הבוער. הוא מודיע לו אני אלהי אביך וזאת בלי לקרוא לאביו בעצם בשם. במעמד זה מוטל עליו בעצם תפקיד חייו המיועד לו והתגובה הראשונה שלו היא סוג של ביטוי של כל הקונפליקטים הפנימיים שלו עד אז "ויסתר משה פניו" משה מטיל ספק ביכולתו ובמקומו להיות האיש הנבחר הזה לתפקיד הגדול הזה. "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי"
אני בעצמי איני יודע מי אני, איך הם יידעו מי אני ויאמינו לי.
מצטער, בשלב הזה של הסיפור פשוט התחלתי לבכות, אז זה מה שיש לי עד עכשיו על משה.
