משהו שרציתי לשתף...
אני ממשפחה דתייה. יש לי אחות בת 7.5. כמו בכל חינוך דתי, וכמו כל ילד או ילדה שמתחנכים להם, בגילאים האלו כמובן זה ברור להם - בן לוקח בת ובת לוקחת בן. בערב יום שישי לפני שבוע כשהתיישבתי בבית לקרוא עיתון ליד אמי ואחותי (כאשר אמי ממשיכה להתלונן על כך שנשארתי בבית ועזבתי את הדת לגמרי...) פתאום אחותי היפנתה אליי שאלה: "מה זה לסבית?" אני מודה שהייתי קצת בשוק שהיא אמרה את המילה הזאת... ואמא שלי גם... אמא שלי אמרה לה: "מאיפה שמעת את המילה הזאת..? אל תשתמשי בה יותר...!" לי זה היה ברור התגובה הזאת... אבל משהו שמציק לי מאוד לאחרונה זה שאחותי בשבת אחת לפני שאלה אותי: "בת כמה אני יהיה כשאתה תתחתן?" כמובן שאמרתי לה שהיא תהיה גדולה ויפה ואני לא בדיוק יודע להיגד מתי זה יהיה..." בתוכי רציתי לבכות חזק ולהוציא את כל כאבי וכעסיי על הנושא ועל אי ידיעתי בדיוק מה הנני הולך לעשות בעוד מספר שנים כאשר כל קרובי המשפחה יתחילו ללחוץ על כפתורי הלחץ שנקראים "יאללה, הגיע זמן חתונה". ההורים שלי לא ממש יודעים איך לעכל את העניין והם מקווים למצוא אותי "מתוקן" באחד מן הימים שבעתיד. לפעמים זה נראה לי שאם הייתי בא עם פתק החלפה הם היו מחליפים אותי בעד מוצר סוג א'. לא שאני מסווג אותנו כמוצר ב', אבל מי שמכיר יבין למה אני מתכוון (זאת דרך החשיבה של הורים דתיים). כמובן שההורים שלי אוהבים אותי, ורוצים את הטוב בשבילי. אבל אני בעצמי כבר לא בטוח איזו החלטה תעשה לי טוב. יש כאלו שיגידו פה שאני עוד צעיר בשביל לחשוב על זה כרגע (אני בן 22.5) אבל בכל זאת החודשים עפים, שנים עוברות, ואני יודע שזה יגיע מתישהו... כשאומרים לך ש"הכל בראש" אתה מרגיש שנחתת בעולם אחר, אין מי שמבין. מה שהכי מתסכל אותי זה שההורים שלי עדיין לא קלטו שזה לא וירוס או שפעת. הם יודעים כבר 3 שנים ועדיין מכחישים בתוקף. אני לא מבקש שיקבלו את בן זוגי בחיבוק ונשיקות על שולחן השבת, את זה כבר הפנמתי שלא אקבל לעולם, אבל שיבינו שאין אפשרות לשנות זאת ושיעזבו אותי לנפשי. שיבינו שזה לא באפשרותי להשתנות, ושינסו לשכנע אותי להחליט החלטות חשובות בחיים, לא משנה אם ההחלטה להתחתן כרגע לא נראית לי, העיקר שיעלו את הנושא בצורה כזאת. ושייתנו לי ללכת בשקט לאן שאני הולך בלי חקירות שב"כ. ובלי כמעט לנעול את הבית לפני שאני יוצא ולהראות לי פרצופי אבל. אבל זה לא קורה. אני ה"רע" בסיפור. אני "למדתי" את זה, ועליי להוציא את הלימוד הזה מהראש. מי יכול להסביר להם שזה לא ככה?? כל מי שהם הלכו אליו יותר החמיר את המצב... זה התחיל עם הפסיכולוג (שהייתי מוציא לו את כל השיניים אם הייתי מוצא אותו עכשיו...!) שנתן להם להבין ולשמוע מה שהם רצו, והמשיך עם הרב המחנך שלי בתיכון שהגיב בקיצוניות רבה ואמר להם שאני מורד בחינוך שלהם (כ"כ דבר טיפשי לומר...). אני לא רואה יחסי שלום ביני לבין הוריי אם אני בסופו של דבר יחיה עם בן זוג... וזה ממש עצוב. וכבר נגמרו לי כל הרעיונות... בחיי, מה בסה"כ רציתי (כמו כל אחד) ? לגדול ולהיות מאושר ולשמח את ההורים... הצעות, רעיונות ותגובות יתקבלו בברכה.
אני ממשפחה דתייה. יש לי אחות בת 7.5. כמו בכל חינוך דתי, וכמו כל ילד או ילדה שמתחנכים להם, בגילאים האלו כמובן זה ברור להם - בן לוקח בת ובת לוקחת בן. בערב יום שישי לפני שבוע כשהתיישבתי בבית לקרוא עיתון ליד אמי ואחותי (כאשר אמי ממשיכה להתלונן על כך שנשארתי בבית ועזבתי את הדת לגמרי...) פתאום אחותי היפנתה אליי שאלה: "מה זה לסבית?" אני מודה שהייתי קצת בשוק שהיא אמרה את המילה הזאת... ואמא שלי גם... אמא שלי אמרה לה: "מאיפה שמעת את המילה הזאת..? אל תשתמשי בה יותר...!" לי זה היה ברור התגובה הזאת... אבל משהו שמציק לי מאוד לאחרונה זה שאחותי בשבת אחת לפני שאלה אותי: "בת כמה אני יהיה כשאתה תתחתן?" כמובן שאמרתי לה שהיא תהיה גדולה ויפה ואני לא בדיוק יודע להיגד מתי זה יהיה..." בתוכי רציתי לבכות חזק ולהוציא את כל כאבי וכעסיי על הנושא ועל אי ידיעתי בדיוק מה הנני הולך לעשות בעוד מספר שנים כאשר כל קרובי המשפחה יתחילו ללחוץ על כפתורי הלחץ שנקראים "יאללה, הגיע זמן חתונה". ההורים שלי לא ממש יודעים איך לעכל את העניין והם מקווים למצוא אותי "מתוקן" באחד מן הימים שבעתיד. לפעמים זה נראה לי שאם הייתי בא עם פתק החלפה הם היו מחליפים אותי בעד מוצר סוג א'. לא שאני מסווג אותנו כמוצר ב', אבל מי שמכיר יבין למה אני מתכוון (זאת דרך החשיבה של הורים דתיים). כמובן שההורים שלי אוהבים אותי, ורוצים את הטוב בשבילי. אבל אני בעצמי כבר לא בטוח איזו החלטה תעשה לי טוב. יש כאלו שיגידו פה שאני עוד צעיר בשביל לחשוב על זה כרגע (אני בן 22.5) אבל בכל זאת החודשים עפים, שנים עוברות, ואני יודע שזה יגיע מתישהו... כשאומרים לך ש"הכל בראש" אתה מרגיש שנחתת בעולם אחר, אין מי שמבין. מה שהכי מתסכל אותי זה שההורים שלי עדיין לא קלטו שזה לא וירוס או שפעת. הם יודעים כבר 3 שנים ועדיין מכחישים בתוקף. אני לא מבקש שיקבלו את בן זוגי בחיבוק ונשיקות על שולחן השבת, את זה כבר הפנמתי שלא אקבל לעולם, אבל שיבינו שאין אפשרות לשנות זאת ושיעזבו אותי לנפשי. שיבינו שזה לא באפשרותי להשתנות, ושינסו לשכנע אותי להחליט החלטות חשובות בחיים, לא משנה אם ההחלטה להתחתן כרגע לא נראית לי, העיקר שיעלו את הנושא בצורה כזאת. ושייתנו לי ללכת בשקט לאן שאני הולך בלי חקירות שב"כ. ובלי כמעט לנעול את הבית לפני שאני יוצא ולהראות לי פרצופי אבל. אבל זה לא קורה. אני ה"רע" בסיפור. אני "למדתי" את זה, ועליי להוציא את הלימוד הזה מהראש. מי יכול להסביר להם שזה לא ככה?? כל מי שהם הלכו אליו יותר החמיר את המצב... זה התחיל עם הפסיכולוג (שהייתי מוציא לו את כל השיניים אם הייתי מוצא אותו עכשיו...!) שנתן להם להבין ולשמוע מה שהם רצו, והמשיך עם הרב המחנך שלי בתיכון שהגיב בקיצוניות רבה ואמר להם שאני מורד בחינוך שלהם (כ"כ דבר טיפשי לומר...). אני לא רואה יחסי שלום ביני לבין הוריי אם אני בסופו של דבר יחיה עם בן זוג... וזה ממש עצוב. וכבר נגמרו לי כל הרעיונות... בחיי, מה בסה"כ רציתי (כמו כל אחד) ? לגדול ולהיות מאושר ולשמח את ההורים... הצעות, רעיונות ותגובות יתקבלו בברכה.
