אני לא בבית בשעה שוא אמר לקחת אותה
אני עובדת. היא יושבת לבד בבית ומחכה ומחכה ומחכה. את הזמן שלו איתה שממילא אני לא יכולה להיות איתה בזמן הזה- הוא לא רוצה לעצמו. הוא רוצה לראות אותה רק בזמן שאני אמורה להיות איתה, על חשבוני. על חשבון הזסדרי הראיה שלי- לא שלו. היום, הוא היה אמור לקחת אותה ב4, הגעתי הביתה ב730 אחרי שסיימתי לעבוד ולעשות קניות בסופר. חשבתי שאחזור הביתה ואמצא בית ריק מילדה. אופס, אבא פשוט לא בא בכלל. והיא יושבת כרגע על הספה, עדיין מחכה. (לא הוא לא הודיע שהוא לא מגיע, להיפך, היא התקשרה אליו ב1630 והוא אמר שעוד 5 דקות מגיע. תסתכל שוב על השעון, היא עדיין מחכה כרגע, 1948) היא לא יכולה לצאת מביתו לבד, הוא לא מרשה לה. היא לא יכולה להתקשר אליי, הוא לא מרשה לה. אם אני מתקשרת, הוא מקלל וטורק את הטלפון. אה, אני לא מתרגזת. לפעמים, כשהיא בוכה, אני בוכה יחד איתה. לפעמים כשרציתי לעשות איתה משהו והיא איננה, כי הוא לא מחזיר אותה (כמו כרטיסים להופעה שזרקתי לזבל כי לא היתה ילדה, או שהיינו אמורים להגיע לפני כניסת שבת להוריי ואי אפשר היה כי הוא נעלם איתה, סתם דוגמאות של יום יום בחיי הבת שלי מאז שהיא בת 3.) הייתי מתרגזת או עצובה. אבל היום? אני לא מתרגזת, אני מעבירה הלאה. כי הוא אידיוט, והיא כבר לא רוצה ללכת אליו, והוא אשם בזה ב100%. פעם היא אהבה אותו, פעם הוא היה חשוב לה מאוד, פעם היא חיכתה נורא לכל פגישה איתו- זה נגמר. על אבא אי אפשר לסמוך בכלל.