משהו שקיבלתי במייל
ולדעתי ממש ממצא את מה שמרגישים לפני הלידה והחששות : ******************************************************אמהות ************************************************************ השבוע דיברה איתי חברה. לא מזמן נולד בנה הראשון ובמשך שעה היא הטיחה באזני איך מאז הלידה, החיים שלה זה כבר לא זה: שלושה חודשים הם לא ראו סרט, הכלים בכיור מעלים עובש, לבתי קפה היא לא יוצאת כי מעשנים לה על הילד, ובואי לא נדבר על סקס, כי למי יש כוח? הבנתי שזה הזמן לדבר אתה קצת על הטירונות. גם בגלל שהטירונות נורא מזכירה את ראשית ההורות (את נכנסת לתפקיד בלי שום חזרה מוקדמת, משתמשת במוצרים שלא דמיינת שיש, לא ישנה בלילה וכל הזמן בוכה) אבל בעיקר, בגלל שמה שאני זוכרת מהטירונות זה שכל רגע צץ שם מושג חדש. במיוחד אהבתי את :"חיזוק חיובי". מכיו"ת קוראות לזה ח"ח (חית חית) ותכף תבינו איך זה קשור אלינו. פעם, ב"עידן הפרסומות", לפני שסרט האמהות של חיי התחיל – נהגתי לתת לעצמי ח"חים בקמצנות הרפגונית, שלא לומר – במשורה. זה התרחש פעם בשלוש- ארבע שנים וכל מה שהוא פחות מהפקה רבת - תיאומים בכלל לא נספר אז במחלקת הח"חים. אבל מאז זרם הרבה חלב בחיי, שלא לדבר על שוקו, ולכן נדרשה לי, תיאוריה חדשה. עכשיו, אני יודעת, שיש זוגות שלא זקוקים לשום תיאוריה. יש הורים שדבקים בעקשנות בנוסחת ה"שום דבר לא השתנה לנו בחיים". יומיים אחרי הלידה אפשר לראות אותם מפזזים בזחיחות באפטר- פארטיז כשהעולל מרותק במנשא אל אביו, בעוד אמו השובבה שוטפת את בקבוקי החלב בגולדסטאר. אבל אני מדברת עליך, אחותי. את, שהבנת שמה- שהיה- לא- יהיה. את, שאחרי שמונה בערב, לא יוציאו אותך מהבית גם עם בולדוזר. את, שזקוקה עכשיו לאג´נדה חדשה לגמרי. וכך הטפתי לחברתי, האמא הצעירה : יקירתי, את אמא עכשיו? זה, בהגדרה, אומר שהחיים שלך נראים כמו רכבת הרים שמישהו שכח לעצור? מפה, כל דבר שאת מקיימת - זאת הצלחה מסחררת, שלא לדבר על נס של ממש. קמת בבוקר, טרוטת עיניים, אבל בזמן? מגיע לך חיזוק חיובי, כי שיחקת אותה. אם גם הבאת את הילדים בשלום אל מערכת החינוך, את כבר ממש אשת חייל. הצלחת לעבור יום שלם בעבודה בלי לגרום יותר מדי נזקים? יפה. חזרת בזמן הביתה? לא שכחת את הילדים בגן? כל הכבוד לך,סופרוומן. הלאה. שטפת כלים? אז מה אם באמצע הפסקת שמונה פעמים כי חבורת האינדיאנים שחיה בבית שלך נכנסה ויצאה וצעקה והייתה צריכה פיפי ופופקורן, מה זה משנה? בסוף אחרי שלוש שעות, הערימה נעלמה? קבלי חיזוק חיובי. או למשל, ערימת הכביסה. אם מישהו ייפול ממנה מובטח לו נזק מוחי פרמננטי, אבל למה להתייאש? אז ייקח שבוע, אז מה? אבל אז, כשהערימה תהייה מקופלת ומסודרת בארונות, פתאום תשמעי טרטור נעים שכזה ותדעי - זאת המשאית של הצ"לשים שמגיעה ישירות אלייך הביתה ולמרות שדקה אחר כך, הערימה שוב תצמח לממדי ענק, העובדה שבמשך שתי דקות היה לך בית עם כביסה מקופלת, זה, בעיני, נקרא עקרת בית לתפארת. אל תשכחי שהשבוע גם לקחתם את הכלב לחיסון ותיקנתם את האור במטבח ולמי אכפת שבמשך חודשיים שטפתם כלים באפילה? מי סופר את זה בכלל? ובאחת עשרה בלילה, כשבעלך מקפל גרביים בעודך שרועה לידו באפיסת כוחות, אל תשכחי להזכיר לעצמך שאם אחרי כל זה, גם תגיעו לסקס – אז, באמת תקבלו את הנובל
ולדעתי ממש ממצא את מה שמרגישים לפני הלידה והחששות : ******************************************************אמהות ************************************************************ השבוע דיברה איתי חברה. לא מזמן נולד בנה הראשון ובמשך שעה היא הטיחה באזני איך מאז הלידה, החיים שלה זה כבר לא זה: שלושה חודשים הם לא ראו סרט, הכלים בכיור מעלים עובש, לבתי קפה היא לא יוצאת כי מעשנים לה על הילד, ובואי לא נדבר על סקס, כי למי יש כוח? הבנתי שזה הזמן לדבר אתה קצת על הטירונות. גם בגלל שהטירונות נורא מזכירה את ראשית ההורות (את נכנסת לתפקיד בלי שום חזרה מוקדמת, משתמשת במוצרים שלא דמיינת שיש, לא ישנה בלילה וכל הזמן בוכה) אבל בעיקר, בגלל שמה שאני זוכרת מהטירונות זה שכל רגע צץ שם מושג חדש. במיוחד אהבתי את :"חיזוק חיובי". מכיו"ת קוראות לזה ח"ח (חית חית) ותכף תבינו איך זה קשור אלינו. פעם, ב"עידן הפרסומות", לפני שסרט האמהות של חיי התחיל – נהגתי לתת לעצמי ח"חים בקמצנות הרפגונית, שלא לומר – במשורה. זה התרחש פעם בשלוש- ארבע שנים וכל מה שהוא פחות מהפקה רבת - תיאומים בכלל לא נספר אז במחלקת הח"חים. אבל מאז זרם הרבה חלב בחיי, שלא לדבר על שוקו, ולכן נדרשה לי, תיאוריה חדשה. עכשיו, אני יודעת, שיש זוגות שלא זקוקים לשום תיאוריה. יש הורים שדבקים בעקשנות בנוסחת ה"שום דבר לא השתנה לנו בחיים". יומיים אחרי הלידה אפשר לראות אותם מפזזים בזחיחות באפטר- פארטיז כשהעולל מרותק במנשא אל אביו, בעוד אמו השובבה שוטפת את בקבוקי החלב בגולדסטאר. אבל אני מדברת עליך, אחותי. את, שהבנת שמה- שהיה- לא- יהיה. את, שאחרי שמונה בערב, לא יוציאו אותך מהבית גם עם בולדוזר. את, שזקוקה עכשיו לאג´נדה חדשה לגמרי. וכך הטפתי לחברתי, האמא הצעירה : יקירתי, את אמא עכשיו? זה, בהגדרה, אומר שהחיים שלך נראים כמו רכבת הרים שמישהו שכח לעצור? מפה, כל דבר שאת מקיימת - זאת הצלחה מסחררת, שלא לדבר על נס של ממש. קמת בבוקר, טרוטת עיניים, אבל בזמן? מגיע לך חיזוק חיובי, כי שיחקת אותה. אם גם הבאת את הילדים בשלום אל מערכת החינוך, את כבר ממש אשת חייל. הצלחת לעבור יום שלם בעבודה בלי לגרום יותר מדי נזקים? יפה. חזרת בזמן הביתה? לא שכחת את הילדים בגן? כל הכבוד לך,סופרוומן. הלאה. שטפת כלים? אז מה אם באמצע הפסקת שמונה פעמים כי חבורת האינדיאנים שחיה בבית שלך נכנסה ויצאה וצעקה והייתה צריכה פיפי ופופקורן, מה זה משנה? בסוף אחרי שלוש שעות, הערימה נעלמה? קבלי חיזוק חיובי. או למשל, ערימת הכביסה. אם מישהו ייפול ממנה מובטח לו נזק מוחי פרמננטי, אבל למה להתייאש? אז ייקח שבוע, אז מה? אבל אז, כשהערימה תהייה מקופלת ומסודרת בארונות, פתאום תשמעי טרטור נעים שכזה ותדעי - זאת המשאית של הצ"לשים שמגיעה ישירות אלייך הביתה ולמרות שדקה אחר כך, הערימה שוב תצמח לממדי ענק, העובדה שבמשך שתי דקות היה לך בית עם כביסה מקופלת, זה, בעיני, נקרא עקרת בית לתפארת. אל תשכחי שהשבוע גם לקחתם את הכלב לחיסון ותיקנתם את האור במטבח ולמי אכפת שבמשך חודשיים שטפתם כלים באפילה? מי סופר את זה בכלל? ובאחת עשרה בלילה, כשבעלך מקפל גרביים בעודך שרועה לידו באפיסת כוחות, אל תשכחי להזכיר לעצמך שאם אחרי כל זה, גם תגיעו לסקס – אז, באמת תקבלו את הנובל