גיא מנשרוב
New member
משהו שמדבר אליי
(מתוך מעריב באינטרנט) תודה ליוזם הכתבה אחי היקר חזי לוי דובר שירותי כבאות חיפה הפצעים הסמויים של הכבאים להיות כבאי, בעיני הציבור, זה להיות גיבור * להילחם בלהבות, לחלץ פצועים והרוגים, לטפל בפיגועים ובתאונות-דרכים קשות * אבל מתחת לקסדה ומאחורי המדים מסתתרים בני-אדם שנתקלים מדי יום במראות זוועה קשים * עמותת "עמך", שמסייעת לניצולי שואה ולבניהם, החליטה "לעזור לעוזרים" * סידרה של סדנאות שהעבירה העמותה לכבאים באיזור חיפה חשפה הרבה מאוד מצוקות אצל האנשים שלא מעזים להחצין את תחושותיהם * החזית הנוספת של מכ בי האש אייל טל הדי פיצוץ האוטובוס בקו 37 בשדרות מוריה בחיפה, במרס 2003, זיעזעו את קירות תחנת הכיבוי הסמוכה. רפי אייל, אחד משני הכבאים שהיו באותה עת בתחנת הכיבוי, מיהר למקום הפיגוע יחד עם שותפו למשמרת. שום דבר מכל מה שראו בעבר לא הכין אותם לקראת מראה הזוועה שנגלה בפניהם: האוטובוס המפוייח, חלקי הגוף המפוזרים, זעקות הנפגעים. אייל נכנס אל תוך האוטובוס והחל לחלץ את הנפגעים, מנסה להתעלם מריח המוות. הוא ניסה לחלץ את מי שעוד ניתן להציל, משך זוג ידיים וגילה כי הרגליים חסרות, ואז הבחין בבחורה צעירה שישבה שם, דם קולח מפיה. הוא נשא אותה על ידיו, הוציא אותה מהאוטובוס והעביר אותה לאנשי מגן דוד אדום. מאוחר יותר היא נפטרה, אבל התמונה שלה שם, יושבת בתוך האוטובוס, לא יוצאת מראשו עד היום. אייל התחיל להבין שיש לו בעיה כשמצא את עצמו משוטט ברחובות חיפה ללא שום מטרה או תכלית. בהתחלה הוא חשב שזה קשור למות אביו, שאירע יומייםלאחר הפיגוע, אבל ככל שחלף הזמן, הוא התקשה להבין מה קורה לו. "עם הכבאים הוא עם של מצ'ואיסטים", מסביר כבאי ותיק, "כשאנחנו מגיעים לאירוע כמו פיגוע או תאונתדרכים קשה, אנחנו עוטים על עצמנו מסכה, כי בלעדיה פשוט אי-אפשר לתפקד". אבל במסכה של אייל התגלו סדקים, והוא לא הצליח לסגור אותם בכוחות עצמו. הוא גם הרגיש שאין לו עם מי לדבר. "פשוט הרגשתי מרוסק. אין מילה טובה יותר להגדיר זאת", הוא אומר. בשלב מסויים ניגש אייל למפקדיו ואמר כי הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד. גם מפקדיו חשו כי אם לא ייעשה משהו דרסטי - הם יאבדו חבר לעבודה. הכל יצא החוצה אבל אייל לא היה היחיד. בהדרגה התברר כי עוד ועוד כבאים סובלים מתסמונות דומות לזו של אייל. אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת. חלק התכנסו בתוך עצמם, אחרים נהגו להתפרץ התפרצויות זעם לעיתים קרובות. מספר מקרי הגירושין של כבאים עלה באופן מובהק, אחדים מתו מוות פתאומי בגיל צעיר. הבדיחות השחורות בתחנות הכיבוי דיברו על כך שאין כבאי שמגיע לגיל הפנסיה. שלוש שנות אינתיפאדה, שהביאה עימה עשרות פיגועים קשים, מאות תאונות-דרכים ומקרי רצח עירערו את הסיבולת הנפשית של הכבאים. ואז, יום אחד, הגיעה לשירותי הכבאות הארציים פנייה מטעם עמותת' עמך' המטפלת בניצולי שואה ובבני הדור השני של ניצולי שואה. העמותה הציעה תמיכה נפשית לכבאים והבטיחה להעניק להם כלים שיעזרו להתמודד עם הלחץ ועם השחיקה המצטברת הכרוכה בעבודתם. שירותי הכבאות בחיפה הרימו את הכפפה ויצרו קשר עם העמותה. במאי 2003, חודשיים לאחר הפיגוע בשדרות מוריהבחיפה, התקיימה הסדנה הראשונה שאירגנה העמותה. במפגש נטלו חלק קציני המטה בראשותו של טפסר בכיר משה ריבק, מפקד השירות. במהלך הסדנה החלו הקצינים הוותיקים לחשוף בפעם הראשונה תחושות קשות שנקברו עמוק בפנים במשך הזמן. ריבק סיפר בסדנה על תאונת-דרכים קשה שהוא נקרא לטפל בה לפני שנים רבות, ושמאז לא יוצאת לו מהראש. יותר מכל זכר ריבק את ריח השמפו שעלה משערה של ההרוגה, נהגת חיפושית. פתאום התברר שכל אחד מהכבאים אוצר בתוכו תמונות, ריחות ותחושות מאירועים שונים שבהם טיפלו לאורך השנים. פתאום גם התברר שהכבאים אינם כה מצ'ואיסטים כפי שהיו רוצים אולי להיות. בעקבות הצלחת הסדנה הראשונה התקיימו שבע סדנאות נוספות, שבהן נטלו חלק 120 כבאים משירותי הכבאות בחיפה. ב"עמך" הוחלט לחלק את הכבאים לשמונה קבוצות, כשבכל קבוצה משתתפים כבאים צעירים וותיקים. אחד הדברים שעלו בסדנאות היה תחושה של הכבאים שעבודתם במציאות רבת-הפיגועיםאינה מוערכת מספיק על-ידי הציבור. בין המשתתפים בסדנאות היה גם רפי אייל, שבפעם הראשונה דיבר על מה שעבר בראשו מאז הפיגוע. אייל המשיך גם למפגשים אישיים עם מנחות הסידרה, שבהם חשף אף יותר. המנחות דחקו ב ו לחזור לרגעי הפיגוע. "הבחורה הזאת היתה פשוט ילדה יפה", הוא שיחזר, "אני זוכר היטב את הפיצוץ. היה פיצוץ אדיר. כל התחנה רעדה. ידעתי שמשהו קרה. קיבלנו הודעה מחדר המבצעים שפרצה שריפה ליד בורקס העגלה בשדרות מוריה ויצאנו מיד למקום. התחנה מרוחקת בסך-הכל 50 מטר ממקום הפיגוע. כשהגענו למקום הדופק שלי השתולל. ניסיתי לעכל מה קורה, תוך שאני שוקע בעשייה של כל הדברים שתורגלנו לעשות. ואז התחלתי לקלוט את הזוועות. ידיים, רגליים, הנתונים עוד לא עברו למוח. הרמנו את מי שעוד ניתן היה להציל". שישה מפגשים היו לאייל עם מנחות "עמך", ותוצאותיהם הפתיעו אפילו את הכבאים המעטים שהיו בסוד העניין. אייל חזר לעצמו, התחיל לתפקד מחדש, ואף היה בין המועמדים הסופיים להדלקת משואה בטקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות האחרון. "הרצון שלנו היה לעזור לעוזרים. לכבאים, לאנשי מגן-דוד-אדום ולעובדי חדרי המיון בבתי-החולים שנחשפים למראות קשים ביותר במהלך עבודתם", אומרת דליה סיוון, מנהלת עמותת "עמך" בחיפה. "בקרב הכבאים מצאנו אנשים פצועים נפשית, ולא רק מפיגועי טרור אלא גם מת אונותדרכים קשות, משריפות בבתי מגורים, וממראות של גופות שבהם נתקלו במהלך עבודתם השוטפת". לפני כח ודש, חודשיים לאחר שהסדנאות הסתיימו, התמודדו הכבאים בזמן אמת עם פיגוע תופת נוסף, הפעם במסעדת "מקסים". " המחזות חזרו על עצמם. עד שהצלחנו להשיל מעצמנו מעט מהמראות ומהצלקות שליוו אותנו מאז הפיגוע במוריה, בא הפיגוע הזה והעצים הכל מחדש", אמר השבוע להב חזי לוי, דובר שירותי הכבאות בחיפה. מפקד השירות, טפסר בכיר ריבק, שליווה את כל התהליך מתחילתו ועד סופו, הגיעלמסקנה שהכבאים זקוקים למקום שבו יוכלו לפרוק את המתחים המצטברים, ויזם את הקמתו של חדר כושר במתחם שירותי הכבאות חיפה. "זה לא רק כדי לעשות שרירים אלא גם משהו עבור הנפש", הוא אומר. ריבק משוכנע שהכבאים ימשיכו לעשות את עבודתם הכי טוב שאפשר, על אף כל הצלקות. "אני משוכנע שבפעם הבאה שבה יידרשו הכ באים לצאת למשימה שכזו הם יעשו אותה, כמו תמיד, על הצד הטוב ביותר. הם יפעלו לחילוץ הנפגעים כפי שעשו גם במקרים קודמים. ברור שהם יקחו איתם תמונות ממה שיקרה שם. זה מהלך טבעי של הדברים ".
(מתוך מעריב באינטרנט) תודה ליוזם הכתבה אחי היקר חזי לוי דובר שירותי כבאות חיפה הפצעים הסמויים של הכבאים להיות כבאי, בעיני הציבור, זה להיות גיבור * להילחם בלהבות, לחלץ פצועים והרוגים, לטפל בפיגועים ובתאונות-דרכים קשות * אבל מתחת לקסדה ומאחורי המדים מסתתרים בני-אדם שנתקלים מדי יום במראות זוועה קשים * עמותת "עמך", שמסייעת לניצולי שואה ולבניהם, החליטה "לעזור לעוזרים" * סידרה של סדנאות שהעבירה העמותה לכבאים באיזור חיפה חשפה הרבה מאוד מצוקות אצל האנשים שלא מעזים להחצין את תחושותיהם * החזית הנוספת של מכ בי האש אייל טל הדי פיצוץ האוטובוס בקו 37 בשדרות מוריה בחיפה, במרס 2003, זיעזעו את קירות תחנת הכיבוי הסמוכה. רפי אייל, אחד משני הכבאים שהיו באותה עת בתחנת הכיבוי, מיהר למקום הפיגוע יחד עם שותפו למשמרת. שום דבר מכל מה שראו בעבר לא הכין אותם לקראת מראה הזוועה שנגלה בפניהם: האוטובוס המפוייח, חלקי הגוף המפוזרים, זעקות הנפגעים. אייל נכנס אל תוך האוטובוס והחל לחלץ את הנפגעים, מנסה להתעלם מריח המוות. הוא ניסה לחלץ את מי שעוד ניתן להציל, משך זוג ידיים וגילה כי הרגליים חסרות, ואז הבחין בבחורה צעירה שישבה שם, דם קולח מפיה. הוא נשא אותה על ידיו, הוציא אותה מהאוטובוס והעביר אותה לאנשי מגן דוד אדום. מאוחר יותר היא נפטרה, אבל התמונה שלה שם, יושבת בתוך האוטובוס, לא יוצאת מראשו עד היום. אייל התחיל להבין שיש לו בעיה כשמצא את עצמו משוטט ברחובות חיפה ללא שום מטרה או תכלית. בהתחלה הוא חשב שזה קשור למות אביו, שאירע יומייםלאחר הפיגוע, אבל ככל שחלף הזמן, הוא התקשה להבין מה קורה לו. "עם הכבאים הוא עם של מצ'ואיסטים", מסביר כבאי ותיק, "כשאנחנו מגיעים לאירוע כמו פיגוע או תאונתדרכים קשה, אנחנו עוטים על עצמנו מסכה, כי בלעדיה פשוט אי-אפשר לתפקד". אבל במסכה של אייל התגלו סדקים, והוא לא הצליח לסגור אותם בכוחות עצמו. הוא גם הרגיש שאין לו עם מי לדבר. "פשוט הרגשתי מרוסק. אין מילה טובה יותר להגדיר זאת", הוא אומר. בשלב מסויים ניגש אייל למפקדיו ואמר כי הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד. גם מפקדיו חשו כי אם לא ייעשה משהו דרסטי - הם יאבדו חבר לעבודה. הכל יצא החוצה אבל אייל לא היה היחיד. בהדרגה התברר כי עוד ועוד כבאים סובלים מתסמונות דומות לזו של אייל. אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת. חלק התכנסו בתוך עצמם, אחרים נהגו להתפרץ התפרצויות זעם לעיתים קרובות. מספר מקרי הגירושין של כבאים עלה באופן מובהק, אחדים מתו מוות פתאומי בגיל צעיר. הבדיחות השחורות בתחנות הכיבוי דיברו על כך שאין כבאי שמגיע לגיל הפנסיה. שלוש שנות אינתיפאדה, שהביאה עימה עשרות פיגועים קשים, מאות תאונות-דרכים ומקרי רצח עירערו את הסיבולת הנפשית של הכבאים. ואז, יום אחד, הגיעה לשירותי הכבאות הארציים פנייה מטעם עמותת' עמך' המטפלת בניצולי שואה ובבני הדור השני של ניצולי שואה. העמותה הציעה תמיכה נפשית לכבאים והבטיחה להעניק להם כלים שיעזרו להתמודד עם הלחץ ועם השחיקה המצטברת הכרוכה בעבודתם. שירותי הכבאות בחיפה הרימו את הכפפה ויצרו קשר עם העמותה. במאי 2003, חודשיים לאחר הפיגוע בשדרות מוריהבחיפה, התקיימה הסדנה הראשונה שאירגנה העמותה. במפגש נטלו חלק קציני המטה בראשותו של טפסר בכיר משה ריבק, מפקד השירות. במהלך הסדנה החלו הקצינים הוותיקים לחשוף בפעם הראשונה תחושות קשות שנקברו עמוק בפנים במשך הזמן. ריבק סיפר בסדנה על תאונת-דרכים קשה שהוא נקרא לטפל בה לפני שנים רבות, ושמאז לא יוצאת לו מהראש. יותר מכל זכר ריבק את ריח השמפו שעלה משערה של ההרוגה, נהגת חיפושית. פתאום התברר שכל אחד מהכבאים אוצר בתוכו תמונות, ריחות ותחושות מאירועים שונים שבהם טיפלו לאורך השנים. פתאום גם התברר שהכבאים אינם כה מצ'ואיסטים כפי שהיו רוצים אולי להיות. בעקבות הצלחת הסדנה הראשונה התקיימו שבע סדנאות נוספות, שבהן נטלו חלק 120 כבאים משירותי הכבאות בחיפה. ב"עמך" הוחלט לחלק את הכבאים לשמונה קבוצות, כשבכל קבוצה משתתפים כבאים צעירים וותיקים. אחד הדברים שעלו בסדנאות היה תחושה של הכבאים שעבודתם במציאות רבת-הפיגועיםאינה מוערכת מספיק על-ידי הציבור. בין המשתתפים בסדנאות היה גם רפי אייל, שבפעם הראשונה דיבר על מה שעבר בראשו מאז הפיגוע. אייל המשיך גם למפגשים אישיים עם מנחות הסידרה, שבהם חשף אף יותר. המנחות דחקו ב ו לחזור לרגעי הפיגוע. "הבחורה הזאת היתה פשוט ילדה יפה", הוא שיחזר, "אני זוכר היטב את הפיצוץ. היה פיצוץ אדיר. כל התחנה רעדה. ידעתי שמשהו קרה. קיבלנו הודעה מחדר המבצעים שפרצה שריפה ליד בורקס העגלה בשדרות מוריה ויצאנו מיד למקום. התחנה מרוחקת בסך-הכל 50 מטר ממקום הפיגוע. כשהגענו למקום הדופק שלי השתולל. ניסיתי לעכל מה קורה, תוך שאני שוקע בעשייה של כל הדברים שתורגלנו לעשות. ואז התחלתי לקלוט את הזוועות. ידיים, רגליים, הנתונים עוד לא עברו למוח. הרמנו את מי שעוד ניתן היה להציל". שישה מפגשים היו לאייל עם מנחות "עמך", ותוצאותיהם הפתיעו אפילו את הכבאים המעטים שהיו בסוד העניין. אייל חזר לעצמו, התחיל לתפקד מחדש, ואף היה בין המועמדים הסופיים להדלקת משואה בטקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות האחרון. "הרצון שלנו היה לעזור לעוזרים. לכבאים, לאנשי מגן-דוד-אדום ולעובדי חדרי המיון בבתי-החולים שנחשפים למראות קשים ביותר במהלך עבודתם", אומרת דליה סיוון, מנהלת עמותת "עמך" בחיפה. "בקרב הכבאים מצאנו אנשים פצועים נפשית, ולא רק מפיגועי טרור אלא גם מת אונותדרכים קשות, משריפות בבתי מגורים, וממראות של גופות שבהם נתקלו במהלך עבודתם השוטפת". לפני כח ודש, חודשיים לאחר שהסדנאות הסתיימו, התמודדו הכבאים בזמן אמת עם פיגוע תופת נוסף, הפעם במסעדת "מקסים". " המחזות חזרו על עצמם. עד שהצלחנו להשיל מעצמנו מעט מהמראות ומהצלקות שליוו אותנו מאז הפיגוע במוריה, בא הפיגוע הזה והעצים הכל מחדש", אמר השבוע להב חזי לוי, דובר שירותי הכבאות בחיפה. מפקד השירות, טפסר בכיר ריבק, שליווה את כל התהליך מתחילתו ועד סופו, הגיעלמסקנה שהכבאים זקוקים למקום שבו יוכלו לפרוק את המתחים המצטברים, ויזם את הקמתו של חדר כושר במתחם שירותי הכבאות חיפה. "זה לא רק כדי לעשות שרירים אלא גם משהו עבור הנפש", הוא אומר. ריבק משוכנע שהכבאים ימשיכו לעשות את עבודתם הכי טוב שאפשר, על אף כל הצלקות. "אני משוכנע שבפעם הבאה שבה יידרשו הכ באים לצאת למשימה שכזו הם יעשו אותה, כמו תמיד, על הצד הטוב ביותר. הם יפעלו לחילוץ הנפגעים כפי שעשו גם במקרים קודמים. ברור שהם יקחו איתם תמונות ממה שיקרה שם. זה מהלך טבעי של הדברים ".