חביתת הקהל
New member
משהו שכתבתי...
צביטה בלב, הוא מתכווץ משתדלת להיזהר קצת יותר בונה גדר קטנה, כדיי להגן שוב לומדת לבטוח בכולם, אז הגדר נפרצת, ויש פתח לכולם להיכנס. מכה בלב, הוא נשבר. מבקשת ממנו סליחה, כי טעיתי. בונה חומה קטנה, הפעם מאבנים הזמן עובר, מוציאה את האבנים לאט לאט. דקירה בלב, הוא מדמם. "את טיפשה", הוא לוחש לי הוא צודק, לא הגנתי עליו כראוי. בונה חומה גבוהה יותר, מאבנים חזקות הפעם היא יציבה. "ככה יותר טוב", חושבת לעצמי. הלב נאטם, הוא מוגן. לא רוצָה שהלב ייפגע, אז מרחיקה את כולם מהחומה. עכשיו הפחד משתלט, הוא מתפשט בכל הגוף, משתק. כואב בבטן כואב בלב כואב בראש, מכל המחשבות כואב בכל פינה בגוף. הגוף רועד. הוא משותק. "אתה מרוצה?" שואלת את הפחד. והוא רק מחייך. הלב כבר לא רוצה להיות בתוך בחומה. "את זאת שבנית את החומה המטופשת", הוא אומר. מנסָה לשבור את החומה, אבל לשווא. בניתי אותה טוב מידי, ועכשיו כבר מאוחר. אנשים מפחידים, אנשים רעים. חיוכים צבועים בכל פינה, מזויפים כולם. אי אפשר לסמוך על אף אחד. הפחד הורס מבפנים, דוקר, צובט, מכה בכל הכוח. העצב מציף את כולי, העיניים נרטבות. אלוהים מה עשית? בראת אדם. טעות נוראית, אם תרשה לי לומר. בני אדם הם היצורים הכי נוראיים שבראת. איפה בדיוק ´צלם אלוהים´? ממשיכה לחפש אותו. זה מה שידעתי תמיד, שבכל אחד נמצא אלוהים. סחרחורת. הכל שחור. הכל אטום. הכל מזויף. לא רוצה להיות פה. יום אחד על גג העולם, יום אחר על הריצפה, וכולם דורכים עליך. מה הם לא מבינים? לא רוצה להיות איתם. בקרוב גם הם לא ירצו. חס וחלילה. אני "טמאה". צריך לנקות את העולם מ"אנשים כמוני". בת שאוהבת בנות? כן, זאת אני. לא אלחם בזה יותר בשבילם. הם לא שווים את זה בכלל. אני מה שאני, ואני הבן אדם היחיד שאני באמת אוהבת. וכמה שיהיה לי רע, אני לא אפגע בעצמי. הם בחיים לא יידעו מה זאת אהבה עצמית מי שלא מסוגל לקבל אנשים עם נטיות מיניות שונות, או כל שונות אחרת שהיא, גם לא ידע לאהוב את עצמו לעולם. מרחמת עליהם. כל מה שיישאר להם בסוף זאת השנאה והבורות. בתקווה שתפסיקו להיות חסרי רגשות, אני.
צביטה בלב, הוא מתכווץ משתדלת להיזהר קצת יותר בונה גדר קטנה, כדיי להגן שוב לומדת לבטוח בכולם, אז הגדר נפרצת, ויש פתח לכולם להיכנס. מכה בלב, הוא נשבר. מבקשת ממנו סליחה, כי טעיתי. בונה חומה קטנה, הפעם מאבנים הזמן עובר, מוציאה את האבנים לאט לאט. דקירה בלב, הוא מדמם. "את טיפשה", הוא לוחש לי הוא צודק, לא הגנתי עליו כראוי. בונה חומה גבוהה יותר, מאבנים חזקות הפעם היא יציבה. "ככה יותר טוב", חושבת לעצמי. הלב נאטם, הוא מוגן. לא רוצָה שהלב ייפגע, אז מרחיקה את כולם מהחומה. עכשיו הפחד משתלט, הוא מתפשט בכל הגוף, משתק. כואב בבטן כואב בלב כואב בראש, מכל המחשבות כואב בכל פינה בגוף. הגוף רועד. הוא משותק. "אתה מרוצה?" שואלת את הפחד. והוא רק מחייך. הלב כבר לא רוצה להיות בתוך בחומה. "את זאת שבנית את החומה המטופשת", הוא אומר. מנסָה לשבור את החומה, אבל לשווא. בניתי אותה טוב מידי, ועכשיו כבר מאוחר. אנשים מפחידים, אנשים רעים. חיוכים צבועים בכל פינה, מזויפים כולם. אי אפשר לסמוך על אף אחד. הפחד הורס מבפנים, דוקר, צובט, מכה בכל הכוח. העצב מציף את כולי, העיניים נרטבות. אלוהים מה עשית? בראת אדם. טעות נוראית, אם תרשה לי לומר. בני אדם הם היצורים הכי נוראיים שבראת. איפה בדיוק ´צלם אלוהים´? ממשיכה לחפש אותו. זה מה שידעתי תמיד, שבכל אחד נמצא אלוהים. סחרחורת. הכל שחור. הכל אטום. הכל מזויף. לא רוצה להיות פה. יום אחד על גג העולם, יום אחר על הריצפה, וכולם דורכים עליך. מה הם לא מבינים? לא רוצה להיות איתם. בקרוב גם הם לא ירצו. חס וחלילה. אני "טמאה". צריך לנקות את העולם מ"אנשים כמוני". בת שאוהבת בנות? כן, זאת אני. לא אלחם בזה יותר בשבילם. הם לא שווים את זה בכלל. אני מה שאני, ואני הבן אדם היחיד שאני באמת אוהבת. וכמה שיהיה לי רע, אני לא אפגע בעצמי. הם בחיים לא יידעו מה זאת אהבה עצמית מי שלא מסוגל לקבל אנשים עם נטיות מיניות שונות, או כל שונות אחרת שהיא, גם לא ידע לאהוב את עצמו לעולם. מרחמת עליהם. כל מה שיישאר להם בסוף זאת השנאה והבורות. בתקווה שתפסיקו להיות חסרי רגשות, אני.