משהו שכתבתי

[Ice Gecko aka Link]

משהו שכתבתי

עמדתי במרכז חדרה האדום. החדר נראה קר למרות צבעו. היא ישבה מימיני על המיטה. קרני השמש, אותם תירוצים עלובים לחום, בקעו דרך החלון. הרחתי את האלכוהול בנשימה שלה. זה הזכיר לי חומר מחטא, בית חולים, מוות. הורדתי את משקפי השמש ותליתי אותן על חולצתי. היו לה עיניים שחורות. זה היה מוזר. בפעם הראשונה בחיי ראיתי אדם בעל עיניים שחורות, ובכל זאת, העיניים הללו הקרינו טוב. הן גרמו לי לחשוב. באותו רגע כמעט שהחלטתי לנשק אותה, אבל היה לה חבר. קול אנחה שבר את חוט מחשבותיי. היא החזיקה בבטנה. "לעזאזל עם האנטיביוטיקה הזאת!" היא אמרה. "ששש... זה בסדר" אמרתי, ירדתי על ברכיי מול המיטה שלה וחיבקתי אותה. באותו רגע זה הכה בי. הבנתי סוף סוף. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בצד התומך ולא הנתמך. הייתי הכתף להשען עליה, לא האדם המחפש כתף. גופי קפא לנוכח המחשבה: "האם אני בכלל יכול לעזור לה?". הייתי אדם עם נטיות התאבדיותיות כבר בגיל 15. "מהפכה! מתהפכים כמו 69 היום כן משתלם הפשע" הלם השיר בראשי. לא ידעתי למה חשבתי עליו. לא היה אכפת לי. החזקתי אותה. כאב לי. כאב לי שלא יכולתי לעשות כלום בשבילה. החלטתי באותו רגע: "אמא שלי צדקה. אני הולך להיות אנקולוג". לפתע, הדממה ששררה בחד נשברה ע"י צעקה מלמטה. מישהו קרה בשמה. עשיתי את זה כבר אלפי פעמים בעבר. זו הייתה רק פעם אחת נוספת. היא הייתה 100 ק"מ מהבית, אבל בכל זאת רק עוד פעם אחת. הרמתי את כיסא המחשב שהיה זרוק בחדר. התקרבתי איתו לחלון. "גיא" חשבתי לעצמי "נחמד". זרקתי את הכסא. הילד הבחין בכסא בא מהקומה הרביעית וזז הצידה. "אתה מפגר?!" הוא צעק. חייכתי לעצמי. היא הרימה את ראשה. "למה עשית את זה?" היא שאלה בקול מיואש מעט. "בשם האהבה?" השבתי חצי בצחוק. היא חייכה. הרגשתי שהשגתי את מה שבאתי להשיג. היא חייכה, אחרי הכל. הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר. 10:30. הייתי צריך להגיע לתחנה, שהייתה 10 דקות הליכה משם, תוך 7 דקות כדי לתפוס את האוטובוס האחרון לבאר שבע. היא ליוותה אותי לתחנה. כל הדרך לא דיברנו. נפרדתי ממנה. התחנה הייתה ריקה. הייתי לבד. לפתע, כאילו משום מקום, הופיע בפניי לו. לו תמיד היה שם כשהייתי לבד. הוא היה שם כשהיה חשוך, היה שם כשהייתי מדוכא. כשרציתי להתאבד כל מה שהייתי צריך זה להסתכל בעיניו כדי לדעת למה אני רוצה להמשיך לחיות. הוא הביט בי בחיוך שטני. קניתי כרטיסים והלכתי לכיוון האוטובוס עליו הייית צריך לעלות. עליתי לאוטובוס והתיישבתי. לו התיישב ליידי. אנשים החלו עולים לאוטובוס. בחורה בת כ18 נעצרה לידי. לו קם במהירות שלא ברור לי מאין הגיעה, מהמושב ונתן לנערה לשבת. היו לה עיניים כחולות ושיער שחור ארוך. היא לבשה חצאית קצרה וחולצת בטן עם כיתוב: "I LOVE TO HATE”. היא העיפה בי מבט קצר. חייכתי אליה. היא חייכה חיוך מאולץ. לו התמקם בכסא לפנינו בינתיים. חייל עבר על פניי בדרך למרכז האוטובוס. הוא לבש מדים של גבעתי, חימוש. הייתה לו קרס בולטת מאוד. לא הבנתי איך הוא הצליח להגיע לקרבי. העפתי מבט נוסף בנערה לידי. היא הייתה מדהימה. החלטתי לנסות לפתח שיחה. צלצולו של הפלאפון שלי, שנשא מנגינתו של השיר אין דה אנד של לינקין פארק, קטע את הזיותי. הוצאתי את המכשיר הכסוף הקטן מהכיס שלי ופתחתי. זיהיתי את הכל מצדו השני של הקו. זה היה קול של מישהו שהיה אכפת לו ממני. זה נתן לי הרגשה טובה בפנים. זה גרם לי להרגיש לא מיתר. "בוקר אור לך כפרה" אמרתי לנערה בצדו השני של הקו. "איך הצבא?". "רע. כרגיל" היא השיבה. "התגעגתי אליך" אמרתי. היא צחקה. הצחוק שלה גרם לי להיזכר שאני אוהב אותה. לו קלט את זה. הוא הביט בי במבט מזלזל. "אתה לא צריך לתת לרגשו שלך חשיבות גדולה כל כך" הוא אמר לי. "אויש, הכלב שלי גנב לי את הנעל. תתקשר אליי עוד כמה דקות, טוב?" היא אמרה דרך הטלפון. הסכמתי. כבר בפעם השניה היום הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. העפתי מבט שמאלה. היינו כבר בנסיעה. הבטתי ימינה על אותה נערה. "את באר שבעית?" שאלתי אותה. "לא" היא השיבה. "אני נוסעת לשם לבקר את חבר שלי". "את יודעת שליחים מרוחקים יש סיכויים קטנים מאוד להצליח, נכון?" שאלתי. היא אמרה לי, אפילו בלי לחשוב: "האהבה חזקה מספיק כדי להתגבר על כל מרחק". "זה נחמד" "כן, אני מאמינה שכן" חייכתי. הרגשתי את האהבה בקולה. גרם לי לתהות. "אולי אהבה באמת יכולה לנצח הכל?" חשבתי. לו הרים ראשו והביט אחורה, למרכז האוטובוס. הסתובבתי לראות על מה הוא מביט. הזמן עצר. להבות עלו מחזהו של אותו חייל מגבעתי. הן היו קפואות בזמן, כמו כל דבר חוץ ממני ומלו. "מחבל!" אמרתי לעצמי. לו צחק. הסתובבתי אליו. בעיניו ראיתי אש. "לו...לוציפר..." אמרתי בשקט. "כל כך הרבה פעמים נכשלתי כשסירבת להתאבד, אבל הפעם נשמתך תהיה שלי". זה היה הסוף בשבילי. לא ידעתי מה להגיד. לא הבנתי למה נסיך האופל ראה בנשמתי משהו חשוב כל כך. לא היה אכפת לי. "בסדר..." התחלתי להגיד. לפני שהספקתי לסיים נפלתי על ברכיי לצד המושב. ראיתי פנים, פנים של אנשים שאהבתי. הבטתי ימינה. הנערה עדיין הייתה שם. הבטתי בה. "האהבה חזקה מהכל" הדהדו אותן מילים בשמי. "לא!!!" צעקתי. לוציפר נראה מופתע. "אתה לא תקבל את נישמתי!!!" המשכתי. רצתי אליו. הנפתי את אגרופי וכיוונתי לפניו. הוא כמעט שנעלם. הוא היה מאחוריי בשניה הבאה. "בכל מקום שיש רע, יש גם טוב" אמרתי לעצמי. הרגשתי חום. כל שריר בגוף שלי כאב, אבל הרגשתי כח זורם בעורקיי. לוציפר תקף. הפעם היה תורי להעלם. הייתי עכשיו מימינו. הוא הופתע לנוכח המהירות שגיליתי. הוא הרים את ידו הימנית. כדור אש גדול הופיע שם. "הייתי יכול להשמיד אותך כבר עכשיו" הוא אמר. "אבל אני רוצה לראות לאן האהבה הזאת תוביל אותך. זה יהיה מצחיק מאוד לראות אותך נשבר בסוף". הוא נעלם. הלהבות קיבלו חיים בחזרה. הכח שלי החל להתמוגג. בשניה האחרונה שהייתה לי. הרמתי את הנערה, שעדיין לא ידעתי את שמה, ממושבה, רצתי וקפצתי דך השמשה הקידמית של הרכב. האוטובוס התפוצץ מאחוריי. כל הכוח שהיה לי נעלם. חייכתי לעצמי. ידעתי שאני לא אשמיד את עצמי. ידעתי שכאן ועכשיו החלטתי: אני אלך בעקבות הלב שלי.

 

[Ice Gecko aka Link]

המשך

עמדתי לבד. הגשם הרטיב את פניי, לא נתן לי מנוח. היא לא הייתה פה. איjrתי ב3 דקות, והיא לא הייתה פה. "שרמוטה! שתמותי!! את שומעת?!" צעקתי. הרחוב היה ריק. הצעקות שלי לא נשמעו. הרחוב הקר קיבל את פניי. "ככה את אוהבת אותי?" חשבתי. הכל היה פתאום קר, ריק. הבטתי בשמיים הריקים. הגשם המשיך לטפטף לתוך נשמתי, מזכיר לי שאני לבדי. הלכתי על המדרכה. הרגלים שלי נגררו. הרצון שלי לחיות אבד. כל טיפת גשם פוררה את ליבי השבור. "לפעמים אני חושבת שאין לך בכלל לב" הדהד קולה של אמא שלי בראשי. "הלוואי והיית צודקת יא בת זונה מסריחה!!!" צעקתי לחושף פעם נוספת. הלילה חיבק אותי בזרועותיו. שוב, הייתי ילד החושך, צל. "תמיד ידעתי שתחזור" לחש לי קול באפילה. "בלעדי אתה כלום". לוציפר חזר. לא היה לי איך להלחם בו. "אמרתי לך שיהיה מהנה לראות אותך משמיד את עצמך. האהבה שלך הרסה אותך. לא הייתי צריך להניף אצבע ונישמתך שלי". התחלתי לצחוק. "יא חתיכת חרא מקורנן, אתה חושב שבשלב הזה אכפת לי?" המשכתי להזדחל. ראיתי אורות מלפנים. שמעתי קולות הולכים ומתגברים של אנשים. הפנסים ברחוב לא דלקו. הכל היה שקט. רק קולו של לוציפר מהדהד בראשי: "אתה עלוב!!" חייכתי לעצמי. הוא לעולם לא יקבל את נשמתי. אין לי נשמה לקבל. ושוב נשמע קול בראשי. "אני אוהבת אותך". "תמותי!!! תמותי!!!" היא ייסרה אותי יותר מלוציפר והקור גם יחד. 3 המילים האלו הדהדו בניבכי נשמתי. עמדתי וספגתי את הקור. קיוויתי לקבל דלקת ריאות ולמות. הנפתי את מבטי למעלה. "אהבה!! בשביל מה עשית אותה?! בשביל שנסבול?!" התחלתי לבכות. הדמעות חנקו את גרוני. השתעלתי מספר פעמים. הריאות שלי נבלעו בתוך עצמן. לא יכולתי לנשום. התמוטטתי על ברכיי. הייתי בהכרה מלאה, אבל מת. התעוררתי בבית של מישהו. הבטתי לימני. ישבה שם מישהי בת כ40. היא הייתה יפה מאוד לגילה. היא הביטה בי בעיניה, חוקרת אותי. "איך לעזאזל הגעתי לפה?" שאלתי אותה. "בחור במעיל גשם שחור הביא אותך. נראה היה כי נעלם אחריי זה". "לוציפר!!!! למה אתה לא נותן לי למות?!" צעקתי. קמתי מהמיטה. בעטתי בשרפרף שעמד בסביבה. הכסא הקטן עף באויר ושבר את זכוכיות המזנון שהיה שם. שמעתי קול של חתול. הייתי פראי מידי. בעטתי בחיה הקטנה, שהחלה להקיא דם. פרצתי את הדלת ויצאתי. "אתה נראה כועס.. אתה בסדר?" שאל אותי אחד האנשים המעטים ברחוב. הנפתי את אגרופי ופגעתי באפו. הוא נפל על ברכיו. המשכתי ללכת. "לאן לעזאזל אני הולך?!" צעקתי לאפילה. לא ידעתי לאן אני הולך. לא היה אכפת לי מה יהיה איתי. טיפות הגשם הכבידו עליי. השתעלתי. "זו בטח דלקת הריאות לה קיוויתי" חשבתי לעצמי. עשיתי צעד ימינה וירדתי לכביש. נשכבתי על הגב שלי והבטתי למעלה. "אני לא זז מפה לפני שהיא באה" אמרתי. "בוא נראה עכשיו מה האהבה הזאת שווה". הידיים שלי היו מוטלות לצידי גופי. כל מחשבותי היו עתה מופנות לכיוון אחד, כלום. הקשבתי לקולות הסביבה. טיפות הגשם המתפפות על הכביש הרדימו אותי. הרגשתי שלווה פתאום. השלווה העלתה זכרונות בראשי ודמעות בעיני. כל כך שנאתי אותה. לא האמנתי שהיא תעשה לי את זה. קולות של מנוע קטעו את חוט מחשבותי. "סוף סוף" חשבתי לעצמי. הייתי שמח שלא היה לי זמן להתחרט. המכונית התקרבה. "שתמותיייייייייי!!!!" צעקתי. התרוממתי. הכל היה מכוסה בדם, חוץ ממני. לוציפר עמד לפניי. "בוא נלך" הוא אמר לי. "הכל נגמר עכשיו. היא לא תפגע בך יותר". ניגבתי את הדמעות בעיני. שמתי את ידי סביב כתפו של לוציפר, והלכתי איתו...

 

[Ice Gecko aka Link]

סיום

פתחתי את עיני באפילה גמורה. לא ראיתי אף אחד, אבל הרגשתי שלוציפר שם. הוא תמיד היה שם, תמיד שם כשאני בודד. הבזק אור בוהק עצר הכל. הבטתי למטה, על גופי. הוא היה אפור לגמרי. לוציפר הלך לפניי. לא ידעתי לאן אנחנו הולכים, לא היה אכפת לי. היה אכפת לי רק מדבר אחד עכשיו, ממנה. נכנסנו להיכל גדול. "אני הולך להכאיב לך כל כך, לייסר את נשמתך, וכל כאב שתחוש יחזק אותי. הנשמה שלך כל כך מעורערת, כל כך קיצונית, כל כך מתאימה לצרכיי" אמר לוציפר בחיוך. לפני שהספקתי להשיב לו, הכל נעלם, וראיתי אותה. התקרבתי אליה. היא לא ראתה אותי. רצתי אליה, אבל כשהגעתי, עברתי דרכה. "מה הולך לקרות עכשיו?" שאלתי. פתאום, הופיע מישהו מהאפילה. האור כבה. לא ידעתי מה קרוה, אבל הרגשתי שהוא מכאיב לה. שמעתי אותה צועקת. התרוצצתי בחדר החשוך, ידיי מכות באוויר. כל צעקה שלה האדירה את הכאב שהיה בי. נפלתי לברכיים. דמעות החלו זולגות מעיניי. "לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" צעקתי. מעל הצעקה שלי יכולתי לשמוע את צעקותיה. מעבר לזה, קולו של לוציפר. הוא צחק. לבסוף זה נגמר. כשזה קרה, הרגשתי קור. משהו מנשמתי היה חסר. לא ידעתי מה, אבל הרגשתי ריק יותר. "שמע ישראל ה´ אלהינו אלהים אחד" אמרתי. הנפתי עיניי למעלה. "האם אני לא שווה הצלה?" שאלתי. לפתע הצבע חזר לגופי. הייתי אנושי שוב. הרגשתי את הכח בתוכי. צברתי מהירות והתנפלתי על לוציפר. הוא השתמש במהירות שלו והתחמק. הוא הניף את רגלו וניסה לבעוט בי. משכתי את כל גופי הצדה. הוא פספס. הוא הרים את יגו ויצר כדור אש. הוא שלח אליי את הכדור. הנפתי את ידי הימנית. ברק יצא משם ועצר את הכדור. "אני לא אתן לך לנצח אותי!!! לעולם!!!" האור כבה שוב. שוב נשמעו הצעקות שלה. "לא הפעם לוציפר, לא שוב". פרשתי את ידיי. הבזק אור האיר את החדר. הנחתתי עליו אגרוף. הוא נהדף לאחור. הוא הרים את ידו, והיא הופיעה שם. "הפעם זו האמיתית. אם אתה לא נותן לי את הנשמה שלך אני אהרוג אותה, לאט" אמר לוציפר. "אל תדאג לי. אני רק רוצה שתהיה מאושר" היא אמרה לי. דמעה נספת מצאה דרכה אל עיני. "אשמיד את עצמי הא? אני אראה לך אשמיד את עצמי!!" צעקתי. הכח שמגיע, מגיע מבפנים. פרצתי בריצה. הכל עמד במקום. פגעתי בו עם הכתף שלי. הוא נהדף לקיר והפיל אותה. הרמתי אותה. יצאנו מהמבנה. הפעם לא היה בחוץ חושך. היינו גבוה בשמיים. הכל היה מוקף עננים. הקור העז הצליף בפניי. קפצתי למטה. התעוררתי בבית חולים. הבטתי ימינה, היא הייתה שם. חייכתי אליה. "ככה אתה עוזב אותי?" היא שאלה. "לא. לא פיטרי ממני בכזאת קלות" אמרתי וחייכתי. "זה היום בו לוציפר מת" אמרתי לה. "לוציפר? על מה אתה מדבר?" היא שאלה. "לכל אחד יש את השדים שלו, ואני ניצחתי את שלי". השבתי לה. "טוב לשמוע" היא אמרה.

 

[Ice Gecko aka Link]

פיטרי=תיפטרי

 

[Ice Gecko aka Link]

איjrתי= איחרתי

 

[אושר מ]

אלוהים לינקין...

רק התחלתי ואני צריכה ללכת... אתה משהו אתה.

 

[Ice Gecko aka Link]

לפי התגובה

אני מבין שעוד לא קראת את החלק השני...

 

[אפי היקרה]

אבל אני קראתי עד הסוף

וזה קטע מטורף לחלוטין, אבל יפהפה בצורה לא רגילה. אז מה אתה אומר, לינקין, יש לך עתיד? ומתי לעזאזל תחליט באיזה ניק אתה כותב?...

 

[Dor K]

תודה,

זה היה מרתק ומעורר מחשבות. נהניתי לקרוא.

 

[Ice Gecko aka Link]

ובכן

זה לא ממש קטע.. זהותר כמו סיפור.. יותר כמו שלושה סיפורים... אני כותב אותם כשרע לי, או כשטוב לי.. ובכלל...

 

[Ice Gecko aka Link]

והנה עוד סיפור, האחרון, כי השאר

אישיים מדי... הפסקה האחרונה הוספה לבקשתה של האחת עליה נכתב הסיפור ישבתי בין הצללים. הם היו משפחתי היחידה, המקום היחיד בו הרגשתי בבית. בין הצללים הרגשתי שייך. היא הביטה בי. הבטתי בעיניה החומות. כשהבטתי בהן, כל השדים שלי נעלמו. המאבק, שהיה החיים שלי, נרגע. יכולתי להרגיש בטחון. אהבתי אותה. היא הייתה האדם היחיד שאי פעם אהבתי. לא דיברתי. הרגשתי אותה. קיוויתי שגם היא מרגישה אותי. לא ידעתי כמה קרוב הייתי לאבד את כל תחושת הבטחון. היא ישבה על הספה בבית שלי. ישבתי מולה על הכורסא. פניי היו בבית שלי, בין הצללים. היא היית כמו אחות בשבילי, הידידה הכי טובה שלי, אשת סודי, האדם היחיד שאי פעם סמכתי עליו. הנשימה שלה חיממה את פניי. הטמפרטורה בחוץ הייתה 5 מעלות מתחת לאפס, אבל לא היה אכפת לי. הנוכחות שלה הביאה לי חום. השתיקה נמשכה. המשכתי להביט בעיניה. היא החלה סורקת עצמה מעלה ומטה לראות אם היה עליה משהו. חייכתי לעצמי. באמת היה משהו שהסתכלתי עליו, העיניים שלה. הן החלון לנשמה, בגלל זה אהבתי להביט בהן. גל של חום פגע בי. "על מה אתה מסתכל" היא אמרה לבסוף. "עליך" השבתי בחיוך. "משהו מיוחד?" היא אמרה. "על הנשמה שלך" אמרתי. "כן? ואיך היא?" היא שאלה. "מדהימה, ממש כמוך" אמרתי. " אני צריכה ללכת" היא אמרה. "אני אוהב אותך" אמרתי. "גם אני אותך" היא השיבה. היא לבשה את מעילה ויצאה מהדירה. המשכתי לשבת שם. המחשבות רצו בראשי. כל מחשבה עסקה בה. לפתע, פגע בי הקור העז. הדלקתי את החימום. השעה הייתה 2 לפנות בוקר. הלכתי לישון. הסתובבתי ברחוב הריק. הפנסים העירו את דרכי. השקט המוחלט והקור קיבלו את פני. נמנעתי מעיגולי האור שיצרו הפנסים על הכביש. הייתי במקום לו קראתי בית, בין הצללים. "היא גרה בבית שמש" חשבתי. "זה שעתיים וחצי במכונית. זה יום וחצי ברגל". לא היה לי הרבה מה להפסיד. התגעגתי אליה. יצאתי לדרך. הנשמה והלב שלי היו קרים כמו העולם החיצון. כל שביב חום נעלם מנשמתי כשהיא הלכה. הייתי קליפה קרה, חיצוניות חסרת תוכן, אבל הייתה לי משימה, למצוא אותה. עברתי דרך הרחובות הקרים, החנויות הסגורות. כל צעד הכביד עליי יותר ויותר, אבל לא יכולתי להפסיק. הייתי חייב להתחמם, וחום יכולתי למצוא רק במקום אחד, לידה. העפתי מבט בשעוני. עברו 7 שעות מאז יצאתי לדרך. השמש זרחה בשמיים. היה שרב, אבל החום של הסביבה בחוץ לא חימם את ליבי הקפוא. הייתי חייב להגיע אליה. הייתי חייב להתחמם. בלעדיה הייתי קופא למוות. קפוא בתוך נבכי נשמתי האפלה. לא הייתי יכול להיות אחראי למעשי. המשכתי ללכת. הבטתי למטה. סוליות נעלי היו שחוקות. הוצאתי את בקבור המים שקניתי באחת מתחנותהדלק בדרך. שאבתי את הטיפות על מנת לקרר את כלי התחבורה של הלב שלי, גופי. רוח יבשה הכתה בפניי. עיניי היו שתי חריצים קטנים. לא הייתי צריך אותן, הרגשתי לאן אני צריך ללכת. הרגשתי כאב דוקר בצד ימין. התעלמתי ממנו. היא הייתה במרחק 29 שעות ממני. לא יכולתי לעצור. הבטתי בשעוני. הדלקתי את הנורה הקטנה. השמיים המאדימים היו נוף ציורי כמעט. אם הייתה לי נשמה, הייתי מזיל דמעה לנוכח אותו רגע, שאלפי ציירים חיים כל חייהם כדי לתפוס. עברו 20 שעות מא יצאתי לדרך. עוד 16 שעות אגיע ליעדי. השמש השוקעת הטילה צללים על הכל. הרגשתי שוב בבית. הצללים אירחו לי לחברה, קראו לי, הזמינו אותי. "אתה הולך להיות אחד מאיתנו בקרוב" הם אמרו לי. "רק עוד קצת. תמשיך ללכת". הקשבתי להם. השמש שקעה לגמרי. הלחישות של הצללים התגברו. הן היו צעקות, קריאות לעזרה. גררתי רגל אחריי רגל. חסמתי את קולותיהם. התעלמתי ממשפחתי היחידה, הצללים. העיניים שלי היו עצומות. הלכתי לפי רגש. האור בנשמה שלי כמעט כבה. ידעתי שלא ייקח הרבה זמן לפני שהנשמה שלי תהפוך לשחורה. הייתי חייב להגיע אליה, הייתי חייב להציל את נשמתי. הייתי 15 דקות מהמקום אליו כה השתוקקתי להגיע, ממנה. הבתים של בית שמש בירכו את פניי. וילות עם חצרות חלפו לידי אחת אחת. התקרבתי לבית שלה. הרגליים שלי כאבו. הכאב היה חסום במוחי. נלחמתי. נלחמתי על שמירתה של נשמתי. היא הייתה היחידה שיכלה להציל אותי מעצמי, ממה שהייתי, ממה שעוד אהיה אם לא אגיע אליה בזמן. התקרבתי לגינה שלה. זה היה מעבר לכביש. ראיתי אותה יוצאת וסוגרת מאחוריה את הדלת. התחלתי לעבור את הכביש. הבחנתי באור קטן מימיני. התעלמתי ממנו. הייתי חייב להגיע אליה. הצללים, המשפחה שלי, חייכו. הם ידעו משהו שלא ידעתי. סובבתי ראשי ימינה. ג´יפ התקרב אליי במהירות גבוהה. הוא ניתח בצדו הימני של גופי. שכבתי על הכביש. הכל היה ריק, חסר משמעות. נכשלתי. "לא!" בקע קולה מבעד לשקט. "אתה אחד מאיתנו" אמרו לי הצללים. יד החליקה מבעד לצווארי. "אתה בסדר?" שאלה הקול שלה, של האדם היחיד עליו סמכתי, של שירלי. גל של חום הכה בי. היא נשמה. הנשיפות שלה הורגשו על פניי. כל נשימה שלה נתנה לי כח, נתנה לי רצון להמשיך, אבל הצללים קראו לי. הייתי חייב ללכת. אורות אדומים בהקו. "הוא לא הולך לשרוד" נשמע קולו של מישהו. פתחתי את פי. "הצלת את נישמתי" אמרתי לשירלי. "אני תמיד אהיה שם איתך. תמיד אשגיח עליך מבין הצללים". הרגשתי את גופה כנגד גופי. היא חיבקה אותי. רגשות שטפו אותי. רחמים, סליחה, אמונה ואהבה זרמו בעורקיי. "אתה לא יכול למות. אני אוהבת אותך" נשמע הקול שלה שוב. לפתע מבעד לכל האור והחושך נשמע קול. הקול יה עמוק, משרה ביטחון. "צל" אמר הקול. "סבלת מספיק! התגברת על נכותך והצלחת לאהוב. על כן אני מחזיר אותך. נתתי לך הזדמנות שניה". האור נעלם. הצללים התמוגגו. היה שקט. דמעה נפלנ על לחיי. הרמתי ראשי. שירלי היתה שם, עדיין מחזיקה אותי. "אני אוהב אותך" אמרתי וחיבקתי אותה. "אוהב אותך!"

 

[Ice Gecko aka Link]

וזה אותו סיפור, אבל מספר אחר

גם את זה אני כתבתי.. אפילו לא יודע למה... הבטתי בהם. הוא היה אחד מאיתנו, צל. היא הייתה המכשול בדrכי. היא הייתה הדבר ביחיד שמנע ממנו להפוך לאחד מאיתנו סופית. לא יכולתי לתת לה להשחיט אותו. הוא היה הצל הבא. הבטתי בעמיתי מימין ומשמאל, צללים. הוא ישב בינינו, מוקף בנו. היינו בכל מקום, אפילו בתוך נשמתו. הוא העיף בה מבט אוהב. הם מילמלו משהו זה לזו, משהו שלא היווה בעיני כלום. הם דיברו בשפת בני האנוש, לא בשפתי, אבל ידעתי מה הם התכוונו. הם אהבו זה את זה. אהבה הייתה הגרוע בחטאים. צללים אבדו לנצח בגללה. עשרות של אנשים מצאו שלוות נפש ועזבו את עולם הצללים. לא יכולתי לתת לו להיות אחד האנשים האלה. הבטתי בה, עיניה החומות הראו אהבה. לא יכולתי לתת לזה לקרות. הוא היה שלי, הצל שלי. היא יצאה וסגרה את הדלת. הוא נשאר לבד איתנו. קיבלנו אותו, חיבקנו אותו, אהבנו אותו. הוא תמיד הרגיש אצלינו בבית. הוא ישב וספג את הצללים. תמיד קיוויתי שהוא יהפוך לצל בסופו של דבר. החום בנשמה שלו החל להחלש. ידעתי שלא יעבור זמן רבס לפני שייכנע לו לחלוטין. "אלכס..." אמרנו כולנו. "בוא אלינו". הוא הסתובב והביט אלי. הוא הביט ישר אל תוך עיני. בעיניו הירוקות יכולתי לראות נחישות. הבנתי שאנחנו עלולים לאבד אותו. הוא לא יהפוך לצל אם ימצא אהבה. הוא פרץ מאתנו, נעמד באור. vוא התלבש ויצא מהבית, ברגל. הוא הלך כבר כמה שעות. החלקנו אחריו. דיברנו אליו. ניסינו לשכנע אותו. הוא לא חשב ברור. לא רצינו לאבד אותו. לא רצינו שיילך. הוא היה יקר לנו מפז. מאז ומתמיד היה הצד האנושי של כל צל וצל. התקרבתי אליו. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלתי אותו. הוא העיף בי מבט אחד. אותו מבט אמר לי הכל. אנ צריך לעשות משהו, ומהר. הוא המשיך ללכת. הוא נראה תשוש, אבל לא התייאש. אסור היה לי לתת לו להגיע ליעדו, אליה. "אני צריך שתעשה משהו" אמר לי אחד הצללים הזקנים יותר בינינו. "אני צריך שתטוס קדימה ותמנע את המפגש. אתה חייב.". לא אמרתי מילה. התחלתי להתקדם מהר יותר. הבטתי לאחור. הוא התקדם לאיטו, לוגם מים מבקבוק. ריחפתי מעל האדמה. בקצב הזה הייתי מגיע עוד 3 שעות. מה שישאיר לי כשעתיים לגרום לה לעזוב את הבית". התקדמתי לעיתי, חושב על שליחותי. ידעתי שזה ישבור אותו. ידעתי שאני הולך להרוס את הדבר היחיד שעוד נשאר לאותו אדם לפני שנהפך לצל, הנשמה שלו. נזכרתי בעיניים שלו כשהיה איתה. הוא הביט בה בחום שלא היה קיים בנשמתו. הוא הביט בה באהבה. הייתי חייב לעצור את האהבה הזאת. התקדמתי מהר יותר. התחלתי לראות את רחובותיה של בית שמש. התקדמתי ברחובות הריקים. השמש שקעה. הבטתי בצללים של כל החפצים ברחוב. הם היו דוממים. הם היו שלווים. קינאתי בהם. הייתי חלק מהצללים שמעולם לא מצאו שקט. נכנסתי לביתה. הבית היה שקט. ריחפתי בין החדרים. הגעתי לחדר השינה. היא ישנה שם. היה לה יופי נדיר. היא נראתה כה שלווה, כה יפה. "האם צל אמור להרגיש ככה?" חשבתי לעצמי. קירבתי את ידי לפניה. היא לא הרגישה זאת, אבל התעוררה. הבטתי בעיניה. הן הראו לי טוב, טוב שמת בתוכי לפני הרבה שנים, כשחיי נגמרו. היא הזכירה לי את האהבה ששכחתי. התאהבתי בה. הבטתי בשעון שעל הקיר. היו לי 15 דקות להרחיק אותה ממנו. "לאן נעלם לי הזמן?" חשבתי. ראיתי את הכלב שלה שוכב על הרצפה. נגעתי בו. מוחו של הכלב לא עטה אותו מגן של אהבה אותו עטו מוחותיהם של אנשים רבים. השתלטתי עליו בקלות. התרוממתי על ארבעת רגליי החדשות. רצתי החוצה. קפצתי דרך החלון הפתוח והייתי סחוץ. רצתי כ5 דקות עד שהייתי מחוץ לטווח ראיה. שיחררתי את הכלב. נפשו של הכלב לא יחלה להתמודד עם ישותי בפנים. הוא התמוטט. "ייקח לו כמה שעות לחזור לעצמו" חשבתי. המשכתי לטוס חזרה לכיוון הבית. הרגשתי את אלכס. הוא היה קרוב. היא לא תספיק לצאת. הייתי חייב לעשות את הדבר הקיצוני ביותר כדי להרחיק אותו ממנה. היא הייתה שלי. עפתי במעלה הכביש. ראיתי ג´יפ שחור. הרגשתי את האלכוהול מחליש את מוחו ונפשו של הנהג. חיבקתי אותו. הוא היה שלי. השתמשתי בגוםי החדש. לחצתי על דוושת הגז. מכונית הגבירה מהירות. ראיתי את אלכס. הוא חצה את הכביש. הייתי חייב להרחיק אותו ממנה. לא יכולתי לתת לה להיות של מישהו אחר. המכונית התקרבה אליו. המכונית רעדה בעוד גופו ניטח בחלקה הקידמי. יצאתי מגופו של השיכור. נפשו הייתה חזקה יותר מזו של הכלב. הוא חזר להכרה כמעט מייד והמשיך לנסוע. נעמדתי ליד אלכס. הוא גגס. הרגשתי את זה. "אתה לא יכול למות.. אני אוהבת אותך!" היא אמרה. אמבולנס הגיע ועצר לידינו. "הוא כנראה לא ישרוד" אמר החובש שיצא מהמכונית. "אל תדאגי.. אני תמיד אשמור עליך מבין הצללים" אמר לה אלכס. הוא עצם את עיניו. הבזק אור כביר עצר הכל. קול עמוק דיבר אלי. "צל! באיזו זכות אתה נכנס בדרכה של אהבה?". "אני לא יודע..." אמרתי לו. "אתה הולך לקבל את העונש הנורא מכל" הוא אמר. האור כבה. הייתי דבוק לאדמה. הייתי הצל של אלכס. הוא חיבק אותה. אני חיבקתי את הצל שלה. הוא היה קר ומנוכר. ניסיתי לצעוק, אבל בייתי קשור לעד בתנועותיו, לא עוד חלק מנשמתו, לא עוד בעל שליטה.