קטע
שכתבתי לפני כמה שנים : מן מחשבה שחלפה בראשי פתאום , אקראית, הובילה אותי לעצב נוראי. נסעתי באוטובוס הביתה בספסל האחורי זרמו המחשבות , לא הרגשתי כשהתחלתי לבכות......... היית אדם כל כך אוהב , מתחשב , בהחלט לא עוין , הפכת למתנכר מתעלם וכאילו לא מתעניין. מן איש לא אכפתי , מדוע כל כך אפאתי? , זה נראה כל כך דרסטי , כל כך לא אמיתי. אני לא מדברת עלי , לי זה מזמן כבר מובן אבל למה...למה שכחת....שיש לך בן , כאן? ילד גדל בן הרף , כל שבוע נותן אותותיו , כל יום מוסיף לחוכמותיו..... ולחשוב שהיה רגיל לפחות , לראות כל שבוע , מדי יום לשמוע קולות........... . סימנים שרק אמא רואה מצביעים שהוא עומד לשכוח אותך..... את דמותך.....את קולך..... . אז מה אם מוניית מנכ"ל גדול , אז מה אם כמעט כל ימיך בחו"ל... הפסה תיקשורת מן הארץ? חלפו הימים ...... ? פתאום שמתי לב מה קורה בעצם , פתאום זה חדר לי מבעד לשריון ההלם , פתאום הבנתי שהמציאות שונה ממה שדמיינו אז , בהתחלה. נכון שידענו שלא תהיה לו תמיד אבל לא שיערתי , מה יאמר העתיד. ואל תאמר לי : זו מן הגנה........ לגבור על עצב הפרידה , שום תרוץ אינו מקובל.. אתה האבא !!....כל כך חבל. אז נכון - לי עברו חודשי האבל אלו ממאמרי הפסיכולוגיה........ אבל בננו הגדל לא מכיר גרושולוגיה........ . זהו , אז ירדתי מהאוטובס בתחנה התעשתתי , הרמתי ראש ומחיתי הדמעה. ויש לי גם משהו על הסיפור של הכסף , אבל זה....בפעם אחרת. כי אני מן משונה שכזו , לא חושבת שאעיז לקום ולדרוש כסף שיעלה במחיר כבד ביחסי אב-ילד אם יש סיכוי שהם אי פעם יתקיימו