משהו קטן שכתבתי
איבדתי שליטה. ידעתי שזה מה שקרה ברגע שהעור שלו עף מהגוף. ידעתי שלחזור כבר לא אוכל. אבל לא היה לי אכפת. לא חשבתי מה יקרה אחר כך, לא חשבתי על תוצאות, לא חשבתי בכלל. כוח בלתי נראה הזיז אותי, שלט בגופי, כוח שלא יכלתי להתנגד לו, ולא רציתי. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה איך לגרום לו לסבול. שירגיש את הכאב שהוא גרם לי. רציתי שימות! ושום דבר לא יכל לעצור אותי. לא חבריי, לא קסמים, לא שום דבר. לא ידעתי שקיים בי זעם כל כך חזק, אך כשהוא התפרץ, אפילו לא ניסיתי לעצור אותו. כי מי אני בלעדייך? מה אני בלעדייך? כששרנו אחת לשניה, שרת לי שאני משלימה אותך. טעית, את היא זו שמשלימה אותי, את היא מה שגרם לי להתעורר בבוקר עם חיוך, ואת היא שנתנה לי את הכוח לחיות עם הקשיים. אז מה עוד יכלתי לעשות? רציתי לסיים את הכאב, לסיים את הצער, פשוט לסיים הכול. הייתי מוכנה לעשות הכול, עשיתי הכול, הרגתי, נלחמתי בחברים הכי טובים שלי, כמעט הרגתי אותם אך זה לא עורר אותי. שום דבר לא יכל לעצור אותי, הכאב, הכעס, הצער היו גדולים מדי מכדי שהם יבינו והם רצו לעצור אותי מלהפסיק אותם, וכמעט הצלחתי. אילולא הוא, איני יודעת מה היה נשאר ממני. בעצם, איני יודעת מה היה נשאר. אך הוא הצליח. הוא החזיר אותי בחזרה עם שלוש מילים קטנות שעד אז לא ידעתי כמה הן חזקות. הוא החזיר אותי מאפלה שחורה משחור, אבל אני עדיין מרגישה אותה בפנים. היא כמו עשבים שוטים, ואני מפחדת שהיא תצליח למצוא פירצה ולפרוח, ואז כבר לא אהיה אני. אז אני כאן, לומדת לשלוט בזה, הבנאדם שכמעט הרגתי חושב שאני הארי פוטר, מנסה לעזור לי, לתמוך, ללמד, הוא יודע הכול על הכול. טוב, חוץ מעל שחיה אומנותית. הייתי עושה הכול בשבילך, עכשיו נשאר לי רק לחיות. זה מה שהיית רוצה. עדיין נשארו לי הזכרונות והחברים. מקווה שזה מספיק. הייתי חייב פשוט להמשיך את הפיק שמיה (זה שמך לא?) כתבה. אני מדמיין את הקטע הזה כקטע ביומן שווילו כותבת כשהיא נמצאת מתחת לעץ באנגליה בתחילת העונה השביעית. (בגלל זה כתבתי "אני כאן, לומדת לשלוט.."). סתם משהו קטן...
איבדתי שליטה. ידעתי שזה מה שקרה ברגע שהעור שלו עף מהגוף. ידעתי שלחזור כבר לא אוכל. אבל לא היה לי אכפת. לא חשבתי מה יקרה אחר כך, לא חשבתי על תוצאות, לא חשבתי בכלל. כוח בלתי נראה הזיז אותי, שלט בגופי, כוח שלא יכלתי להתנגד לו, ולא רציתי. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה איך לגרום לו לסבול. שירגיש את הכאב שהוא גרם לי. רציתי שימות! ושום דבר לא יכל לעצור אותי. לא חבריי, לא קסמים, לא שום דבר. לא ידעתי שקיים בי זעם כל כך חזק, אך כשהוא התפרץ, אפילו לא ניסיתי לעצור אותו. כי מי אני בלעדייך? מה אני בלעדייך? כששרנו אחת לשניה, שרת לי שאני משלימה אותך. טעית, את היא זו שמשלימה אותי, את היא מה שגרם לי להתעורר בבוקר עם חיוך, ואת היא שנתנה לי את הכוח לחיות עם הקשיים. אז מה עוד יכלתי לעשות? רציתי לסיים את הכאב, לסיים את הצער, פשוט לסיים הכול. הייתי מוכנה לעשות הכול, עשיתי הכול, הרגתי, נלחמתי בחברים הכי טובים שלי, כמעט הרגתי אותם אך זה לא עורר אותי. שום דבר לא יכל לעצור אותי, הכאב, הכעס, הצער היו גדולים מדי מכדי שהם יבינו והם רצו לעצור אותי מלהפסיק אותם, וכמעט הצלחתי. אילולא הוא, איני יודעת מה היה נשאר ממני. בעצם, איני יודעת מה היה נשאר. אך הוא הצליח. הוא החזיר אותי בחזרה עם שלוש מילים קטנות שעד אז לא ידעתי כמה הן חזקות. הוא החזיר אותי מאפלה שחורה משחור, אבל אני עדיין מרגישה אותה בפנים. היא כמו עשבים שוטים, ואני מפחדת שהיא תצליח למצוא פירצה ולפרוח, ואז כבר לא אהיה אני. אז אני כאן, לומדת לשלוט בזה, הבנאדם שכמעט הרגתי חושב שאני הארי פוטר, מנסה לעזור לי, לתמוך, ללמד, הוא יודע הכול על הכול. טוב, חוץ מעל שחיה אומנותית. הייתי עושה הכול בשבילך, עכשיו נשאר לי רק לחיות. זה מה שהיית רוצה. עדיין נשארו לי הזכרונות והחברים. מקווה שזה מספיק. הייתי חייב פשוט להמשיך את הפיק שמיה (זה שמך לא?) כתבה. אני מדמיין את הקטע הזה כקטע ביומן שווילו כותבת כשהיא נמצאת מתחת לעץ באנגליה בתחילת העונה השביעית. (בגלל זה כתבתי "אני כאן, לומדת לשלוט.."). סתם משהו קטן...
