ואני לא אלאה בפרטים. אחרי שנתיים וחצי קשות - כלכלית ונפשית (אובדן ועוד...), אנחנו מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה, מתחילים לעלות קצת עם הראש מעל המים
נראה לי שזה תמיד בא בגלים, אז מה שמחזיק אותי זו הידיעה שזו תקופה ושזה יעבור, שיננתי לעצמי את זה כל כך הרבה פעמים. אנחנו עדיין לא אחרי המבול אבל יום חמישי היה יום כל כך מעודד שהגיע אחרי שבוע שבקושי נשמתי מרוב דאגה. אני מרשה לעצמי להאמין שזה נגמר ושאולי הגיע הזמן שמישהו שם החליט שמגיע לנו קצת שקט... מקווה... מקווה שיגיע אלייך בקרוב (השקט). ענבל