הדבורה מאיה
New member
משהו על עצמי.
מנסה לכתוב משהו...נראה אם אצליח. חשבתי לי שבעצם רבים מכם לא מכירים את הסיפור האישי שלי...ואולי לא יודעים ממש על מה שאני מדברת וממה אני כואבת כל כך. כפי שאתם יודעים...אני לא מדברת מ``למעלה`` בדברי אליכם. כמוכם אתם - גם אני נאבקת את המלחמה האישית שלי. אני סובלת מאנורקסיה כבר למעלה משמונה שנים...כמעט תשע למען האמת. בת 23 למי שרוצה לדעת. נחשבת צעירה אבל סוחבת איתי שק ענק של ניסיון כואב. עברתי אישפוזים אין ספור במקומות רבים ומגוונים... עברו שנים רבות עד שהגעתי למסקנה כי המלחמה האמיתית במחלה צריכה להיות בבית...עם עצמי. וגם לאחר ההחלטה הזו לא נפסק גלגל האישפוזים ובטח שלא המאבק שרק התחיל למען האמת. כפי שסיפרתי לכם בהודעתי ``צער גידול הורים``, עד להחלטה הזו לא ממש רציתי ולא ממש ניסיתי. אפשר לומר שכבר ויתרתי והמשכתי בלית ברירה כי לא נתנו לי להפסיק. ולאחריה - החלטתי לנסות לגלות מחדש את החיים...לראות אם באמת קיים שם משהו מעבר למסך המיסתורין ששנים לא ראיתי. בעצם מאז התחלתי לעבוד עם ילדים מתוך ידיעה שזה עושה לי טוב ומראה לי כי אני עדין חיה למרות שנדמה שלא. התחלתי לנסות ולהשלים את מה שהפסדתי לאורך כל השנים...כולל לימודים. מאז עוד ביליתי לא מעט בבתי חולים אבל עם גישה קצת אחרת...או לזמנים קצרים יותר...שבועות ולא חודשים או שנים. אבל לא הרבה השתנה למען האמת.. השינוי בא יותר מאוחר. כאשר הכרתי את החבר שלי - אלן. פתאום, לאחר שנים של שנאה ותיעוב עצמי, גיליתי כי מישהו יכול לאהוב אותי ככה - כפי שאני. לא היה לו איכפת ממש איך אני ניראת... הוא אהב אותי עם הקילוגרמים ובלעדיהם...ולמען האמת הוא העדיף עם. לאט לאט למדתי לחיות. למדתי לאהוב בדרך שלא הכרתי קודם...למדתי לשמוח ולהנות...למדתי כי יש חיים מאחורי המחלה והקושי והדכאון...למדתי לראות את היופי בדברים שלא ראיתי קודם... והכי חשוב - למדתי כי גם לי מותר לחיות. גיליתי שאני לא חייבת לסבול כל הזמן. גיליתי כי אפשר גם אחרת. היו לנו זמנים קשים. גם הוא סבל מבעיות ויחד נאבקנו לא מעט. אבל היינו יחד. וחיינו ממש האחד למען השני. באמת. הוא נלחם למעני. ואני נלחמתי למענו. שנינו ידענו כי לבד אין לנו את הכוח - אבל יחד אנו יכולים על הכל. ועם כל הקושי והכאב...היה גם המון יופי. גיליתי את עצמי מחדש. מאיה אחרת שלא הכרתי קודם. מצאתי כוח להאבק במחלה...להאבק בהכל. לעזור לאחרים...לחיות בעצמי...לעבוד ולהנות...כל מה שלא היה לי מעולם. לפני שלושה חודשים בדיוק הוא נהרג בתאונת דרכים. מאז אני נאבקת לא רק במחלה שהתגברה והתחזקה שוב...עם כל מה שבא איתה אלא גם בקושי להמשיך בלי. והכל יחד לפעמים נדמה כיותר מידי. כמו עכשיו. רוצה שתדעו משהו... הפורום הזה החזיק אותי לפני ולבטח מחזיק אותי עכשיו...אחרי. אני אומרת זאת שוב ושוב ואולי זה נראה כקלישאה אבל אתם כל מה שנשאר לי. ואני אוהבת כל אחד ואחת מכם. מכל חצי הלב שלי...זה שלא ירד לקבר. זהו. רציתי להסביר למה ומה... כי אתם חשובים לי וחשוב לי שתדעו. היה קשה למצוא את המילים אבל אני מקווה שזה יהיה שווה את המאמץ. אוהבת את כולכם מאיה.
מנסה לכתוב משהו...נראה אם אצליח. חשבתי לי שבעצם רבים מכם לא מכירים את הסיפור האישי שלי...ואולי לא יודעים ממש על מה שאני מדברת וממה אני כואבת כל כך. כפי שאתם יודעים...אני לא מדברת מ``למעלה`` בדברי אליכם. כמוכם אתם - גם אני נאבקת את המלחמה האישית שלי. אני סובלת מאנורקסיה כבר למעלה משמונה שנים...כמעט תשע למען האמת. בת 23 למי שרוצה לדעת. נחשבת צעירה אבל סוחבת איתי שק ענק של ניסיון כואב. עברתי אישפוזים אין ספור במקומות רבים ומגוונים... עברו שנים רבות עד שהגעתי למסקנה כי המלחמה האמיתית במחלה צריכה להיות בבית...עם עצמי. וגם לאחר ההחלטה הזו לא נפסק גלגל האישפוזים ובטח שלא המאבק שרק התחיל למען האמת. כפי שסיפרתי לכם בהודעתי ``צער גידול הורים``, עד להחלטה הזו לא ממש רציתי ולא ממש ניסיתי. אפשר לומר שכבר ויתרתי והמשכתי בלית ברירה כי לא נתנו לי להפסיק. ולאחריה - החלטתי לנסות לגלות מחדש את החיים...לראות אם באמת קיים שם משהו מעבר למסך המיסתורין ששנים לא ראיתי. בעצם מאז התחלתי לעבוד עם ילדים מתוך ידיעה שזה עושה לי טוב ומראה לי כי אני עדין חיה למרות שנדמה שלא. התחלתי לנסות ולהשלים את מה שהפסדתי לאורך כל השנים...כולל לימודים. מאז עוד ביליתי לא מעט בבתי חולים אבל עם גישה קצת אחרת...או לזמנים קצרים יותר...שבועות ולא חודשים או שנים. אבל לא הרבה השתנה למען האמת.. השינוי בא יותר מאוחר. כאשר הכרתי את החבר שלי - אלן. פתאום, לאחר שנים של שנאה ותיעוב עצמי, גיליתי כי מישהו יכול לאהוב אותי ככה - כפי שאני. לא היה לו איכפת ממש איך אני ניראת... הוא אהב אותי עם הקילוגרמים ובלעדיהם...ולמען האמת הוא העדיף עם. לאט לאט למדתי לחיות. למדתי לאהוב בדרך שלא הכרתי קודם...למדתי לשמוח ולהנות...למדתי כי יש חיים מאחורי המחלה והקושי והדכאון...למדתי לראות את היופי בדברים שלא ראיתי קודם... והכי חשוב - למדתי כי גם לי מותר לחיות. גיליתי שאני לא חייבת לסבול כל הזמן. גיליתי כי אפשר גם אחרת. היו לנו זמנים קשים. גם הוא סבל מבעיות ויחד נאבקנו לא מעט. אבל היינו יחד. וחיינו ממש האחד למען השני. באמת. הוא נלחם למעני. ואני נלחמתי למענו. שנינו ידענו כי לבד אין לנו את הכוח - אבל יחד אנו יכולים על הכל. ועם כל הקושי והכאב...היה גם המון יופי. גיליתי את עצמי מחדש. מאיה אחרת שלא הכרתי קודם. מצאתי כוח להאבק במחלה...להאבק בהכל. לעזור לאחרים...לחיות בעצמי...לעבוד ולהנות...כל מה שלא היה לי מעולם. לפני שלושה חודשים בדיוק הוא נהרג בתאונת דרכים. מאז אני נאבקת לא רק במחלה שהתגברה והתחזקה שוב...עם כל מה שבא איתה אלא גם בקושי להמשיך בלי. והכל יחד לפעמים נדמה כיותר מידי. כמו עכשיו. רוצה שתדעו משהו... הפורום הזה החזיק אותי לפני ולבטח מחזיק אותי עכשיו...אחרי. אני אומרת זאת שוב ושוב ואולי זה נראה כקלישאה אבל אתם כל מה שנשאר לי. ואני אוהבת כל אחד ואחת מכם. מכל חצי הלב שלי...זה שלא ירד לקבר. זהו. רציתי להסביר למה ומה... כי אתם חשובים לי וחשוב לי שתדעו. היה קשה למצוא את המילים אבל אני מקווה שזה יהיה שווה את המאמץ. אוהבת את כולכם מאיה.
ערב מקסים שיהיה לך