משהו על הריון, מקווה שזה בסדר שאני כותבת פה..
אני יודעת שיש את הפורום השכן, אבל איכשהו מרגישה פה יותר בנוח. ממש מקווה שאני לא פוגעת או מכאיבה למישהי.
סיפרתי שאני בתחילת הריון חדש, אחרי לידה שקטה. וכל פעם מחדש מבינה כמה שהכל השתנה. אתמול היה יום כזה, יום קשה. פגשתי חברה שפעם היינו קרובות והיא סיפרה בשמחה על ההריון החדש שלה, שבוע 11, הריון שני. והיא נורא שמחה והתלהבה ששתינו בהריון וקישקשה עוד ועוד על איפה היא תלד, ואיך זה להיות אמא לשניים, וכל הסיפטומים שהיא מרגישה, וכמה היא שמחה בשבילי וכו'. וברור לי שהכל בכוונות טובות לגמרי. שהבעיה היא שלי, היא הנורמלית ואני לא. אבל....
הרגשתי כל כך זרה. כאילו השיחה הזו לא קשורה אלי בכלל. רק מכאיבה. כי כבר הייתי בהריון שני. וכבר תכננתי איך יהיה ללדת ואיפה, ואיך הבן שלי יקבל את אחיו הקטן. ומת לי התינוק. ועכשיו אני לא מרגישה קשורה בשום צורה לעולם האימהות הרגילות, אלו שיש להן הריונות רגילים, אלו שיכולות משבוע 11 לדעת איפה ילדו ולהגיד בוודאות - "עוד 8 חודשים ברית!"
אני מפחדת לחשוב שבוע קדימה. אני לא מאמינה שתיוולד לי תינוקת חיה. אני מגדלת אותה ובטוחה שהיא תמות כל רגע. זה בלתי אפשרי. אני מרגישה שזו יומרנות כזו גדולה לתכנן. שכל מה שיש לי זה תקווה, וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות. שכל כך לא אפשרי לי לחשוב על איך זה יהיה להיות אמא לשניים. שהייתי שם כבר. שאני לא אהיה שם יותר אף פעם. ובעיקר, שאף אחד לא מבין את התחושה הזו. את הדבר ההזוי הזה של לחיות עם מוות וחיים בתוכך.
אני יודעת שיש את הפורום השכן, אבל איכשהו מרגישה פה יותר בנוח. ממש מקווה שאני לא פוגעת או מכאיבה למישהי.
סיפרתי שאני בתחילת הריון חדש, אחרי לידה שקטה. וכל פעם מחדש מבינה כמה שהכל השתנה. אתמול היה יום כזה, יום קשה. פגשתי חברה שפעם היינו קרובות והיא סיפרה בשמחה על ההריון החדש שלה, שבוע 11, הריון שני. והיא נורא שמחה והתלהבה ששתינו בהריון וקישקשה עוד ועוד על איפה היא תלד, ואיך זה להיות אמא לשניים, וכל הסיפטומים שהיא מרגישה, וכמה היא שמחה בשבילי וכו'. וברור לי שהכל בכוונות טובות לגמרי. שהבעיה היא שלי, היא הנורמלית ואני לא. אבל....
הרגשתי כל כך זרה. כאילו השיחה הזו לא קשורה אלי בכלל. רק מכאיבה. כי כבר הייתי בהריון שני. וכבר תכננתי איך יהיה ללדת ואיפה, ואיך הבן שלי יקבל את אחיו הקטן. ומת לי התינוק. ועכשיו אני לא מרגישה קשורה בשום צורה לעולם האימהות הרגילות, אלו שיש להן הריונות רגילים, אלו שיכולות משבוע 11 לדעת איפה ילדו ולהגיד בוודאות - "עוד 8 חודשים ברית!"
אני מפחדת לחשוב שבוע קדימה. אני לא מאמינה שתיוולד לי תינוקת חיה. אני מגדלת אותה ובטוחה שהיא תמות כל רגע. זה בלתי אפשרי. אני מרגישה שזו יומרנות כזו גדולה לתכנן. שכל מה שיש לי זה תקווה, וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות. שכל כך לא אפשרי לי לחשוב על איך זה יהיה להיות אמא לשניים. שהייתי שם כבר. שאני לא אהיה שם יותר אף פעם. ובעיקר, שאף אחד לא מבין את התחושה הזו. את הדבר ההזוי הזה של לחיות עם מוות וחיים בתוכך.