משהו נחמד שהגיע במייל
מיומנו של תינוק אני תמיד מתעורר כל בוקר באותה שעה. זה מאד חשוב ומשמעותי. לא דקה אחרי השעה חמש עשרים ושבע בבוקר. המוצץ שלי אף פעם לא נמצא איפה שהשארתי אותו אתמול בלילה, כלומר בפה שלי. גם הרזרבי שתמיד נמצא בפינה של המיטה נעלם. בבית הזה אי אפשר לסמוך על כלום. את זה הבנתי בגיל מאד צעיר. אין ברירה. שוב אני צריך להקים מהומה. אני מתחיל בקטן, מאמן את מיתרי הקול לקראת היום. מהמיטה של הגבוהים אני שומע רק נחירות. אני מוסיף עוד חצי ליטר לטיטול שלי ומתחיל לצרוח. יאללה בלאגן. לוקח לי קצת זמן אני מודה אבל בסופו של דבר אני מצליח להקים את ארוחת הבוקר שלי. שמתי לב שבבוקר המקרר הנייד שלי פותחת רק עין אחת. קמצנית. היא מחליפה לי טיטול, מרימה את החולצה ואני מתנפל על הציצי שלה וגם ממזמז את השני כדי שלא יעלב לי. אני אוהב לצבוט את הפטמה שלו. כאילו אני אומר לו "חכה חמודי תיכף נטפל גם בך". אח"כ ההיא שמה אותי מול הטלויזיה. בהתחלה ניסו לסבן אותי עם כל מיני מרובעים ועיגולים שסתם זזו מפה לשם ולא עשו כלום. היום הם כבר יודעים. אני אוהב את היצור הענקי הסגול עם הבטן הירוקה והבד הלבן בפה במקום שיניים. אני חולה עליו. לפעמים אני אוהב לגוון ולראות את הכוסית הבלונדינית עם הציצים הקופצים (יאמי, מילקשייק) והחולצת בטן שרוקדת דיסקוטק מקרנה. אני נותן להם איזה עשרים דקות ככה. אח"כ זה עם הזיפים עושה לי כמה פרצופים מגוחכים ואני אכן מגחך ואז הוא נעלם. אני מייד תופס את המקום שלו במיטה ונרדם. אח"כ היום נמשך לו בנעימים. מסתבר לי לאט לאט שזאת עם הציצי תמיד נמצאת. כלומר...בחיי, לאיפה שאני לא מסתכל היא שם. זה כאילו שהיא בכל מקום. אבל יש ימים שהיא פת-אום נעלמת. במקומה מופיעה אחרת. ביישנית. היא לא מראה את הציצים שלה ובמקום זה נותנת לי את אותו הדבר רק בקופסא אחרת. שיהיה. אבל לרוב הציצים שם. בקיצור. הציצים שמה אותי בנדנדה. אני שותק לה איזה עשר דקות וחושב לי בינתיים מחשבות ברומו של עולם. למשל, "מה זה?" או "מה זה?" כי האמת...אין לי מושג מה אני רואה מולי. זה לא ציצי. זה לא מוצץ. זה לא חיתול...אז מה זה כן? זה מעייף אותי לנסות להבין מה כל הדברים האלו. אז אני מתחיל לצרוח. אח"כ אני בלול שלי. פה אני קצת יותר מתמצא. יש את היצור הכתום שמה שבאמת מעניין בו זה התווית הלבנה הקטנה שמוצמדת לו מאחורה, יש כמה דברים שאני שם בפה למרות שהם לא מגיעים לקרסוליים של המוצץ ויש את המנגן שאני אוהב לבעוט בו. טוב, כמה אפשר להתעסק עם השטויות האלו, אחרי כמה דקות אני מתחיל לצרוח. עכשיו שמים אותי על הרצפה על שמיכה עם ציורים. כשהייתי קטן ניסיתי לתפוס אותם אבל כבר למדתי שכמה שאני לא אנסה, הצבעוניים האלו לא יוצאים. גם הבנתי שלשמיכה הזאת אין טעם. אז אני ככה מרים את הראש ובוחן במהירות את הסביבה. בד"כ בדרך מרגיזה ביותר, כל הדברים שנראים מעניינים רחוקים מידי ממני. אז אני מתהפך לי על הגב, בוהה קצת בתקרה ואז אני מחליט לנצל את ההזדמנות לחרבן. זה מעסיק אותי די הרבה זמן. בינתיים אני משמיע קולות התאמצות שמהרגע שלמדתי שאפשר להפיק אותם, אני משתמש בהם להנאתי בכל הזדמנות. אבל בסופו של דבר אני צורח. הכי מצחיק כשההיא מנסה לשכנע אותי להישאר עוד קצת על השמיכה ומביאה לי את הקוף הורוד או משהו כזה. אני מסתכל לה בעיניים וצורח עוד יותר חזק. אח"כ אני מחייך כי אני די מרוצה מעצמי והיא מייד מרימה אותי ומתחילה את הקולות המצחיקים שלה. "קושקושון, ממושון, יפיופון" ועוד כמה כאלה. היא גם מרטיבה לי את הפרצוף ואת הבטן עם הפה שלה. אז אני ממשיך לחייך, כל עוד אני מחייך היא מרוצה. אבל כדי שלא תתפוס מעצמה אני מפסיק באיזשהו שלב וצורח. ואז שוב ישן קצת, ציצי, טיטול יבש...מייגע אני אומר לכם. זה חוזר על עצמו שוב ושוב. לפני כמה ימים הציצים ממש התחצפה וניסתה לתקוע לי בפה משהו כתום דוחה. עשיתי לה פרצוף שיבהיר לה שלא כדאי לה להתעסק איתי והיא התביישה מאד ומייד הרימה את החולצה. לפעמים מגיע איזה אחד יותר נמוך מהם, יש לו ידיים דביקות עם טעם מעניין. הוא מדבר הרבה וזה מכניס לי קצת עניין לחיים כי זאת עם הציצי לרוב שותקת או מזמזמת וזה עם הזיפים, איך שהוא מסתכל עלי זה ישר "גו גו גו". לא יודע מה יש לו. כנראה הוא נולד ככה. לא נעים. הכי אני אוהב את הרגע הזה ששמים אותי בכלי מלא מים חמים ומורידים לי את כל הבגדים. אני מייד משתין בקשת מרוב התלהבות. אח"כ אני מתחיל לחתור עם הרגליים בשיא המרץ וחצי מהמים יוצאים מהכלי. זאת עם הציצי צווחת קצת וזה עם הזיפים בורח מהחדר. הם נקרעים מצחוק . אני מה זה מצחיק אותם. בשבילי זה כלום. באמת. בכיף. האמת שכל ההשפרצות האלה מעייפות נורא ואני די מהר נרדם אחרי זה עם המוצץ בפה. יש עוד אחד רזרבי בפינה של המיטה ואני משגיח עליו עד שנעצמות לי העיניים. אז איך זה שכל בוקר הם נעלמים???
מיומנו של תינוק אני תמיד מתעורר כל בוקר באותה שעה. זה מאד חשוב ומשמעותי. לא דקה אחרי השעה חמש עשרים ושבע בבוקר. המוצץ שלי אף פעם לא נמצא איפה שהשארתי אותו אתמול בלילה, כלומר בפה שלי. גם הרזרבי שתמיד נמצא בפינה של המיטה נעלם. בבית הזה אי אפשר לסמוך על כלום. את זה הבנתי בגיל מאד צעיר. אין ברירה. שוב אני צריך להקים מהומה. אני מתחיל בקטן, מאמן את מיתרי הקול לקראת היום. מהמיטה של הגבוהים אני שומע רק נחירות. אני מוסיף עוד חצי ליטר לטיטול שלי ומתחיל לצרוח. יאללה בלאגן. לוקח לי קצת זמן אני מודה אבל בסופו של דבר אני מצליח להקים את ארוחת הבוקר שלי. שמתי לב שבבוקר המקרר הנייד שלי פותחת רק עין אחת. קמצנית. היא מחליפה לי טיטול, מרימה את החולצה ואני מתנפל על הציצי שלה וגם ממזמז את השני כדי שלא יעלב לי. אני אוהב לצבוט את הפטמה שלו. כאילו אני אומר לו "חכה חמודי תיכף נטפל גם בך". אח"כ ההיא שמה אותי מול הטלויזיה. בהתחלה ניסו לסבן אותי עם כל מיני מרובעים ועיגולים שסתם זזו מפה לשם ולא עשו כלום. היום הם כבר יודעים. אני אוהב את היצור הענקי הסגול עם הבטן הירוקה והבד הלבן בפה במקום שיניים. אני חולה עליו. לפעמים אני אוהב לגוון ולראות את הכוסית הבלונדינית עם הציצים הקופצים (יאמי, מילקשייק) והחולצת בטן שרוקדת דיסקוטק מקרנה. אני נותן להם איזה עשרים דקות ככה. אח"כ זה עם הזיפים עושה לי כמה פרצופים מגוחכים ואני אכן מגחך ואז הוא נעלם. אני מייד תופס את המקום שלו במיטה ונרדם. אח"כ היום נמשך לו בנעימים. מסתבר לי לאט לאט שזאת עם הציצי תמיד נמצאת. כלומר...בחיי, לאיפה שאני לא מסתכל היא שם. זה כאילו שהיא בכל מקום. אבל יש ימים שהיא פת-אום נעלמת. במקומה מופיעה אחרת. ביישנית. היא לא מראה את הציצים שלה ובמקום זה נותנת לי את אותו הדבר רק בקופסא אחרת. שיהיה. אבל לרוב הציצים שם. בקיצור. הציצים שמה אותי בנדנדה. אני שותק לה איזה עשר דקות וחושב לי בינתיים מחשבות ברומו של עולם. למשל, "מה זה?" או "מה זה?" כי האמת...אין לי מושג מה אני רואה מולי. זה לא ציצי. זה לא מוצץ. זה לא חיתול...אז מה זה כן? זה מעייף אותי לנסות להבין מה כל הדברים האלו. אז אני מתחיל לצרוח. אח"כ אני בלול שלי. פה אני קצת יותר מתמצא. יש את היצור הכתום שמה שבאמת מעניין בו זה התווית הלבנה הקטנה שמוצמדת לו מאחורה, יש כמה דברים שאני שם בפה למרות שהם לא מגיעים לקרסוליים של המוצץ ויש את המנגן שאני אוהב לבעוט בו. טוב, כמה אפשר להתעסק עם השטויות האלו, אחרי כמה דקות אני מתחיל לצרוח. עכשיו שמים אותי על הרצפה על שמיכה עם ציורים. כשהייתי קטן ניסיתי לתפוס אותם אבל כבר למדתי שכמה שאני לא אנסה, הצבעוניים האלו לא יוצאים. גם הבנתי שלשמיכה הזאת אין טעם. אז אני ככה מרים את הראש ובוחן במהירות את הסביבה. בד"כ בדרך מרגיזה ביותר, כל הדברים שנראים מעניינים רחוקים מידי ממני. אז אני מתהפך לי על הגב, בוהה קצת בתקרה ואז אני מחליט לנצל את ההזדמנות לחרבן. זה מעסיק אותי די הרבה זמן. בינתיים אני משמיע קולות התאמצות שמהרגע שלמדתי שאפשר להפיק אותם, אני משתמש בהם להנאתי בכל הזדמנות. אבל בסופו של דבר אני צורח. הכי מצחיק כשההיא מנסה לשכנע אותי להישאר עוד קצת על השמיכה ומביאה לי את הקוף הורוד או משהו כזה. אני מסתכל לה בעיניים וצורח עוד יותר חזק. אח"כ אני מחייך כי אני די מרוצה מעצמי והיא מייד מרימה אותי ומתחילה את הקולות המצחיקים שלה. "קושקושון, ממושון, יפיופון" ועוד כמה כאלה. היא גם מרטיבה לי את הפרצוף ואת הבטן עם הפה שלה. אז אני ממשיך לחייך, כל עוד אני מחייך היא מרוצה. אבל כדי שלא תתפוס מעצמה אני מפסיק באיזשהו שלב וצורח. ואז שוב ישן קצת, ציצי, טיטול יבש...מייגע אני אומר לכם. זה חוזר על עצמו שוב ושוב. לפני כמה ימים הציצים ממש התחצפה וניסתה לתקוע לי בפה משהו כתום דוחה. עשיתי לה פרצוף שיבהיר לה שלא כדאי לה להתעסק איתי והיא התביישה מאד ומייד הרימה את החולצה. לפעמים מגיע איזה אחד יותר נמוך מהם, יש לו ידיים דביקות עם טעם מעניין. הוא מדבר הרבה וזה מכניס לי קצת עניין לחיים כי זאת עם הציצי לרוב שותקת או מזמזמת וזה עם הזיפים, איך שהוא מסתכל עלי זה ישר "גו גו גו". לא יודע מה יש לו. כנראה הוא נולד ככה. לא נעים. הכי אני אוהב את הרגע הזה ששמים אותי בכלי מלא מים חמים ומורידים לי את כל הבגדים. אני מייד משתין בקשת מרוב התלהבות. אח"כ אני מתחיל לחתור עם הרגליים בשיא המרץ וחצי מהמים יוצאים מהכלי. זאת עם הציצי צווחת קצת וזה עם הזיפים בורח מהחדר. הם נקרעים מצחוק . אני מה זה מצחיק אותם. בשבילי זה כלום. באמת. בכיף. האמת שכל ההשפרצות האלה מעייפות נורא ואני די מהר נרדם אחרי זה עם המוצץ בפה. יש עוד אחד רזרבי בפינה של המיטה ואני משגיח עליו עד שנעצמות לי העיניים. אז איך זה שכל בוקר הם נעלמים???