משהו מעניין

משהו מעניין

יריב בן-אהרון, חבר קיבוץ ראש-הנקרה, ומורה ב"מדרשה" שבמכללת אורנים ובמכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין ז"ל, הוציא מסכת בשם "עדות לדור" (המסכת בהוצאת "הנוער העובד והלומד" ו"המדרשה" באורנים). במסכת מובא מאמר של ברל כצנלסון (בארי)ז"ל, ממנהיגי והוגי תנועת העבודה/הפועלים הציונית בתחילת המאה ה20, בשם "עדות לדור" והוא למעשה מאמר פתיחה והקדמה לספר מאורעות תרצ"ו (*). במאמר הנ"ל עושה בארי חשבון נפש נוקב לגבי מה שהוא מכנה "השיכחה היהודית" וכך כותב: "--- ללמד בני יהודה זכירה. זכור את אשר קרך בדרך. זכור ושמור כיצד עמדת בפני אויב אשר הקים עליך כל כוחות שאול להשמידך. זכור ואל תשכח. מלחמה לנו בשיכחה. והיא עורבת לנו מכל צד--- רבים לאין ספור צורותיה של השיכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש, בערות סתם ובערות "נאורה", חמדנות, טפסנות בסולם "ההצלחה" הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל". יריב, בפרשנות והרחבה ל"רכיבה על גבי נחשולים עולמיים" מביא את דבריו הבאים של בארי ("אל מול פני המערכה", עמ' 17-18): "אולם החזיון של תמיכת הקומאינטרן (האינטרנציונאל הקומוניסטי שסר למרותו של סטאלין אז), איננו דומה בשבילנו, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פוליטית, לתמיכה של אנשי מוסוליני ושל אנשי היטלר. מפני שהתמיכה הזאת מתחפשת במסווה של אידאולוגיה רחמנית, החרדה לפלח המסכן ולחרותם הלאומית של בני-ערב, והעיקר מפני שהיא ניתנת בצינורות יהודיים, אמנם יהודים פתולוגיים, חולי רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם, חולי התבטלות----- מחיאת הקפיים לשפיכת הדמים הזאת, השמחה לדחיקת הפועל העברי, השמחה לכל איד (אסון) יהודי באה עכשיו מאנשים שנולדו על ברכי עמנו--- היודע עם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?--- ואף תפקידה של הפק"פ (ר"ת ביידיש של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית- חד"ש דהיום) הוא "לזנב את הנחשלים" בקרבנו. והיא מגדלת אצלנו צמחי באושים, אשר בשבילם דמנו אינו דם ויסורינו אינם יסורים. כל ברית של יהודי עם יהודי היא בשבילם פסולה, ריאקציונית. אבל הברית של פורע עם פורע, הברית של מופתי עם אפנדי, הברית של קנאות מוסלמית עם צעירי בעלי אחוזות היא בשבילם מלחמת חירות, היא בשבילם חזית עממית פרוגרסיבית (מתקדמת). היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי, מתוך מסירות-נפש, פרוקלומציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך, יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן ידעה ההסטוריה העברית כל מיני רנגטים (עריקים,מומרים) ודגנרטים, צורות שונות ל"שמד"! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לא"י--- וכאן ידבקו בו חידקים של שנאה לעצמו--- ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית (החברתית) בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית (חייתית) של ארופה עם תאוות הפגיון שבמזרח- אל ידע מצפוננו שקט". הדברים נכתבו בתרצ"ו (1936). היום תשס"ג (2003). שום דבר לא השתנה! יורי גרשיביץ גבעת הארזים, שלומי --------------------------------------------------------------- *מאורעות תרצ"ו- מאורעות שנמשכו 3 שנים מ1936 עד 1939 ונסתיימו בניצחון מדיני לערבים (הספר הלבן של מקדונלד). נקראות גם "המרד הערבי". הערבים דרשו הפסקת העליה, הפסקת מכירת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה ערבית ב"פלשתינה- ארץ-ישראל". הערבים ניסו לחנוק כלכלית את הישוב היהודי בארץ שמנה אז כ 400000 איש. בד בבד ביצעו הערבים אלפי פעולות טרור, הציתו שדות ומשקי היהודים ועוד. הישוב היהודי הגיב בהגברת העליה וההתיישבות דוקא במקומות הסכנה (יישובי "חומה ומגדל"), המקומות המבודדים ובפיתוח ובניין.
 
למעלה