בקצרה..
כי מתה ללכת לישון
א. מבחינת הפרוטוקול המקצועי, תפקידי להניח את האוזניות.
אני אמורה להסתכל לתוך האוזן לראות שהיא פנויה, לפעמים בשל מבנה האוזן יש צורך למשוך את האפרכסת, כדי שלא תהיה חסימה בהולכת הצליל, יש חשיבות למיקום של מרכז האוזנייה בפתח התעלה בדיוק, להידוק של האוזניות על הראש- כל הפרמטרים האלה אמנם זניחים יחסית,אבל ביחד הם יכולים להשפיע על התגובות ברמה של 5-10 דציבלים, מה שיכול להביא להבדל בין שמיעה בתחום הנורמה ובין ליקוי מזערי, או בין ליקוי קל לבינוני וכן הלאה.
רינת-אני חושבת שמה שאת מתארת הוא הליך של בדיקות סינון במסגרת מקום העבודה- שזה הליך יותר קצר וכללי. בדרך כלל שולחים להמשך בדיקה מקיפה במכון שמיעה.
ובכל מקרה- כאמור, הפרוטוקול המקצועי מחייב הנחה של האוזניות ע"י בעל המקצוע.
ב. HouseAtreides- אם חושבים על זה,למעשה כל הגברים 'גדלים' תחת סמכותה של אשה-אמא שלהם. וכנראה שבאמת יש הבדל בין סיטואציה של ילד שנמצא תחת סמכות ה'גדולים' ובין אדם בוגר ועצמאי.
כנראה במעבר הזה- יש קושי-לגבר שמחזיק בתפסית עולם מעוותת במיוחד-של נחיתות של נשים כבני אדם- להיות נתון לסמכותה של אשה בתפקיד מקצועי-מה שאין כן ביחס לגבר באותו תפקיד בדיוק.
ב.kagome- לדברייך- אני לא חושבת שיש פה פגיעה בתחום הפרט. כמו שנכתב- הנבדק מגיע לבדיקה מרצונו.הפעולות שאני עושה הן חלק מהפרוטוקול המקצועי לשם ביצוע הבדיקה.
לפני כל פעולה! אני תמיד מסבירה מה אני הולכת לעשות. יש גם פעולה יותר 'בעייתית' מבחינה זו-של החדרת מכשיר לתוך האוזן- אני תמיד אסביר: עכשיו אני הולכת- להניח עליך את האוזניות/להכניס את הטיפ הזה לאוזן שלך.
אם הנבדק מצהיר על התנגדותו לתהליך, לא אמשיך בבדיקה.
בדומה,אגב, לאינספור פעולות שבעלי מקצוע עושים במסגרת התפקיד- הרכבת זגוגיות על העיניים אצל האופטומטריסט, חפיפת הראש אצל הספר, מדידת היקף אצל התופרת וכן הלאה.
ג. באופן כללי, נראה לי שהתקבל רושם כאילו הסיטואציות הן טעונות ועמוסות באווירת מלחמה. לא שזה כזה חשוב לדיון, אבל כדי להבהיר-זה ממש לא ככה.
אני לא "מקפידה לכבד כל נבדק/ת", אלא, פשוט מתנהגת בכבוד לכל נבדק/ת, סתם כי מעולם לא נפגשתי בבן-אדם שאינו ראוי לכבוד. אני תמיד שואלת בשלום הנבדק/ת, כמעט תמיד האווירה היא מחוייכת ואפילו קצת הומוריסטית-בכל-זאת, הרוב המכריע של בני האדם הם נחמדים.. תמיד נחמד להעביר את יום העבודה בנעימות ובחיוך.
יש אפילו איזה סוג של הומור,די שוביניסטי, שחוזר על עצמו בצורה מאד שכיחה, קטע כזה-של-
שלום, מה שלומך? למה אתה עושה בדיקת שמיעה?
-אשתי אומרת שאני לא שומע..
-ואיך אתה מרגיש?
-האמת, אני מעדיף ככה, פחות כאב ראש/ חפירות שלה/ משהו בסגנון.
שאני 'זורמת' איתו ומחייכת בתגובה,
אז בסדר,לא הכי אידיאלי..אבל יש סוג של הומור כזה, ואנשים עייפים מעמל יומם, ומנסים להתבדח ולחייך את האווירה,וזה סביר בעייני.
באופן אישי תמיד אוודא שהנבדק/ת הבינ/ה הכל, תמיד אאחל בריאות ויום טוב,
ובאמת-בסה"כ כמו שאמרתי-למרות הרושם שמתקבל בתקשורת ובמדיה-כאילו כולנו גסי רוח וחוצפנים-אנשים בישראל הם נחמדים,אדיבים כמעט תמיד, והכל אחלה. באמת.
ד. אז מה בכל זאת? בכל זאת, אני חווה את העולם דרך העיניים שלי. ואני, באופן אישי, מאד רגישה לסוגיה הזו של מגדר. בטח יותר מה"רוב", אולי אפילו יותר מידי.
ולפעמים, אצל אנשים מסויימים, אני מרגישה מאד בדקות-את ההתנגדות הזו, את הקושי של נבדק-לקבל אותי כדמות מקצועית.
ואני מרגישה באופן מאד ברור-שזה על רקע המגדר.
ז"א- לא מדובר פה באיזה קושי אישי-מולי- כי אני לא אדיבה נגיד (וזה לגיטימי לגמרי שיהיה קושי כזה), או קושי בחדירה למרחב הפרטי, אלא שמדובר במשהו מאד דק- של התנגדות-אלי-כאשה! בתפקיד סמכות.
דרך אגב-זו סמכות מאד מאד מסויימת,מאד מצומצמת-של לבצע את תפקידי המקצועי הספציפי.
זה לא שאני קובעת גורלות או משהו כזה. ובכ"ז-אני מרגישה שאין לזה מקום. שההתנגדות הזו מגיעה ממקום שהוא פסול בעייני-ממקום של קושי לראות אישה כדמות מקצועית,משכילה,בעלת ידע, בעלת יכולת 'לבצע פעולות מקצועיות שדורשות מומחיות ספציפית', בעלת יכול לנתח מידע ספציפי.
אני אפילו לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי.
כי זה משהו מאד דק.
אבל אני מרגישה שאני לא טועה בתחושות האלה.
ובעייני-אם מישהו שולח יד לשים את האוזנית על ראשו-לא כי זה מפריע לו, אלא כי אני אשה-אז אין לזה מקום. אין סיבה שכ**אשה** אעשה משהו בצורה פחות מקצועית-כתוצאה ישירה של התנגדות למגדר שלי.
כאמור-אם נבדק יביע התנגדות, כמובן שלא אכפה עליו דבר.
ה. אני מבינה מה את כותבת kagome, לגבי תרבות של כוחניות. אני גם חשבתי על זה,אחרי שכתבתי את הפוסט. אולי,בעצם, בהתעקשות שלי, אני מאמצת נורמות "גבריות" של כוחנות,של מלחמת אגו?
לא יודעת, אני מרגישה שזה לא העניין.
אני כן מרגישה שזה מגיע מתודעה מאד מוגברת של רגישות לענין המגדרי. פשוט כי המציאות היא מעווותת.
והעיוות הזה גורם לי להיות ערה במיוחד ליחס אליי ואל נשים אחרות,על רקע המגדר שלנו.
אני באמת ובתמים! חושבת שכל אדם בנברא בצלם אלוהים ראוי לכבוד.
אבל אני רגישה במיוחד-כלפי אלה שאני יודעת שהנורמה התרבותית היא פוגענית כלפיהם וכלפי הזכות שלהם לכבוד.
קשה לי יותר לראות פגיעה באישה בדואית,לצורך העניין, לעומת פגיעה בגבר בדואי.
אולי זה בסדר ואולי לא. אני צריכה לחשוב על זה.
אבל התחושה שלי ,היא שכיוון שגם ככה הנורמה התרבותית והמציאות מכוונים ליחס הולם כלפי הגבר,ולא כלפי האישה, יש מקום לרגישות רבה יותר כלפיה.
ו. ולא בלי קשר- אני חושבת שיש השפעה לעובדה שאני עובדת לא מעט עם האוכלוסייה הבדואית בדרום, וכפועל יוצא מזה-נפגשת הרבה עם נורמות תרבותיות שונות מהמיינסטרים הישראלי. וזה הולך להיות בוודאי מאד לא פוליטקלי- קורקט, אולי אפילו באופן בוטה.
אבל אני כן חושבת שיש לזה קשר-אז אכתוב.
התרבות שאני פוגשת היא, בקיצור-מחרידה למדי בכל הקשור למעמדן של נשים.
אני פוגשת נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש, עם חרך זעיר לעיניים.
אני פוגשת גברים שבאים לבדיקה עם 2 נשותיהם! מציגים פוליגימיה בפרהסיה, למרות האיסור החוקי והתרבותי, במרחב ה'ישראלי'.,
אני פוגשת גברים שמדברים לאשה שלהם כמו לכלב, סליחה, אבל זה ככה- נובחים עליהן, מתייחסים אליהן בזילזול.
אני פוגשת גברים ש'מורים' לאשה שלהם להיכנס לחדר, נשים שנכסות בצייתנות,מושפלות עיניים.
הגבר מדבר עבורן-"היא לא שומעת".
כשאני שואלת שאלות על המצב הרפואי-הוא עונה עבורה, כאילו היא ילדה שאין לה יכולת לענות.
יש בוודאי כאלה שיזועו עכשיו בחוסר נוחות על הכיסא.
יחשבו שהתיאורים האלה שלי הם סטיגמטיים, ופוגעניים,וגורמים לחוסר צדק. אולי.
אני אולי גורמת להכללה, אבל אני מתארת מציאות שאני פוגשת באופן יומיומי. ולדעתי יש עניין להכיר בקיומה.
כי אם אבקש להיות הוגנת ולהימנע מתיאורים מכלילים-אז אהיה שותפה להשתקה ולטיוח של מצבן של הנשים בחברה הבדואית בדרום, שכידוע,סובלות מאפליה משולשת,ואולי מרובעת.
טוב, הלאה- בכל מקרה, בהינתן הרגישות המגדרית שלי, ובהינתן סוג האוכלוסיה שאני פוגשת-אני לא יכולה שלא להתמודד עם העניין המגדרי ב"חדר".
זה נמצא שם-אם ארצה או לא.
ואני, כאשה-מתרבות מערבית, שפוגשת נשים מתרבות קצת אחרת-אני מרגישה שיש לי תפקיד. אולי זה נשמע כאילו אני חיה בסרט.
אבל אם לתאר סיטואציה כזו-
אז נכנס אלי זוג. היא מכוסה כולה, ללא פנים, מושפלת עיניים, הוא 'שולט', מדבר עבורה.
ואני בסיטואציה הזו מרגישה שאם כבר האישה הזו ששותקת בכל פעם ש"בעלה" מדבר, ולא עונה על השאלות-אלא תולה בו עיניים-
אם היא כבר הגיעה לעיר הגדולה-ופגשה אותי-אז יש חשיבות-שהיא תראה שאפשר גם אחרת.
שיכולה להיות מציאות שבה יש אישה במדי עבודה לבנים, בתפקיד סמכות-קטנה ושולית ככל שתהיה- שיכולה לבצע תפקיד הדורש מומחיות ספציפית, שיכולה לשאול שאלות על העבר הרפואי,ולהדפיס נייר עם מונחים רפואיים, ולדבר עם גבר ולהסתכל לו בעיניים-כשווה מול שווה- בנעימות ובכבוד-אבל לא במבט מושפל.
אולי כל זה נשמע פטרנליסטי. שיהיה. אני לא חושבת ככה. אני חושבת שמעמד שווה לאשה הוא עניין אנושי.
וכשאותו גבר נכנס לבדיקה-אני לגמרי מרגישה בחדר את העניין הזה- של הנה אני-הגבר-ששולט על נשים,זה שקובע עבורן, זה שרגיל לראות נשים כיצור נחות, והנה אני עומד מול אשה-שנמצאת בתפקיד סמכות מולי.
אני מרגישה לגמרי את המתח הזה.
ובסיטואציה הזו-כשגבר כזה מושיט ידיים "לשים לבד" אני מרגישה-שזה לא על רקע של מרחב פרטי וכד', אלא זה על רקע זה שהוא מתקשה לקבל שירות כזה מאשה.
ואני לא רואה סיבה למה לשתף פעולה עם העניין הזה.כאמור-אני מבקשת את רשותו, והוא כמובן יכול לסרב. אבל אני מרגישה שלא לעניין, מבחינתי, לא לבצע חלק מתפקידי כי אני אישה.
התיאור הזה-הוא באופן מוקצן התיאור של הסיטואציה הנידונה.
טוב, יצ
