הולכת בגשם
New member
משהו מוזר
אני מאוד פעלתנית ולא אוהבת לשבת בנחת (אבל כן יכולה).- אוהבת לעשות משהו כל הזמן. משהו מועיל. אוהבת לתכנן ולרשום to do list כל יום. דואגת לסידורים בבית כמו נקיון כביסה קניות כי אף אחד בביתי אין זמן לכך (אמא שלי עובדת המון). מנקה מוקדם בבוקר את הבית כל כמה ימים. אוהבת שנקי ומסודר. אבל לא ברמה פאנטית או קיצונית כמובן. פשוט מישהו הרי צריך לדאוג לזה.. כאשר יושבת ללמוד חייבת לשים אטמי אוזנים כי הרעשים מבחוץ מציק לי ומפריע. ממש אוהבת לללכת, ולעשות כל פעילות שדורשת תזוזה, פעילות גופנית, גם ספורט אבל לא רק. מרגישה שלא מתעייפת כמעט לעולם ועד שעות מאוחרות בליל רוצה לעשות משהו. אוהבת מאוד פ"ג. עושה לי טוב נפשית וגם מעורר לכל היום. אבל מה. אם מישהו פוגע בי ומעליב אותי, מרגישה שזה כ"כ פוגע בי שכל היום חושבת על זה, במשך כמה ימים, בוכה הרבה, אין תיאבון, קשה לחשוב או לתפקד, לא מסוגלת ללמודו וקשה לדבר. פשוט מסתגרת בתוך עצמי וכמה ימים "בדכאון" אבל ממש ברמת גלישה למחשבות אובדניות\פגיעה ע"י הענשה. כאילו יש לי איזו רגישות יתר, לוקחת מאוד קשה יחס או מילים של אנשים- ולא יודעת להתמודד עם זה בכלל. אמירה של מישהו(קרוב) יכולה להעסיק אותי הרבה ולערער את עולמי. למה זה כך? היתי אצל פסיכולוגית וקשה לה לאבחן דכאון קליני כי רוב הזמן אני בסדר מבחינתנ מצב רוח ופעילה ומתפקדת. היא אמרה שיש לי בעייה בגישה, בתפיסה (לא קוגניטיבית, אלא בפרשנות סיטואציות). אם נניח פתאום יש לי איזה גורם מוטיבציוני כמו בחור שמעניין אותי, או מקצוע שלומדת ומעניין, או שקיבלתי ציון טוב (אפילו אחד) פתאום יש לי מוטיבצייה להכל. הופכת להיות תקשורתית, חברותית, מרוכזת, פעילה, עם מוטיבציה להצליח להתקדם וללמוד, לעזור לסביבה שלי ולדאוג לה, רצון לתת מעצמי הרבה, מתמלאת אנרגיות נפשית ופיזית. ולגבי הציון- מספיק לי אפילו ציון אחד טוב לקבל כדי להרגיש ש"אני מסוגלת, אני לא גרועה עד כדי כך, ואם אלמד אז אצליח". כבר פיתחתי תפיסה שלא משנה אם אלמד או לא, עדיין יהיו לי ציונים נמוכים וגרועים- שהופך לנבואה שמגשימה את עצמה לצערי. לפחות, יש לי מודעות לכך וזה תורם להבנה טובה יותר של עצמי והבעיות. עם זאת, אין לי פתרון לזה.
אני מאוד פעלתנית ולא אוהבת לשבת בנחת (אבל כן יכולה).- אוהבת לעשות משהו כל הזמן. משהו מועיל. אוהבת לתכנן ולרשום to do list כל יום. דואגת לסידורים בבית כמו נקיון כביסה קניות כי אף אחד בביתי אין זמן לכך (אמא שלי עובדת המון). מנקה מוקדם בבוקר את הבית כל כמה ימים. אוהבת שנקי ומסודר. אבל לא ברמה פאנטית או קיצונית כמובן. פשוט מישהו הרי צריך לדאוג לזה.. כאשר יושבת ללמוד חייבת לשים אטמי אוזנים כי הרעשים מבחוץ מציק לי ומפריע. ממש אוהבת לללכת, ולעשות כל פעילות שדורשת תזוזה, פעילות גופנית, גם ספורט אבל לא רק. מרגישה שלא מתעייפת כמעט לעולם ועד שעות מאוחרות בליל רוצה לעשות משהו. אוהבת מאוד פ"ג. עושה לי טוב נפשית וגם מעורר לכל היום. אבל מה. אם מישהו פוגע בי ומעליב אותי, מרגישה שזה כ"כ פוגע בי שכל היום חושבת על זה, במשך כמה ימים, בוכה הרבה, אין תיאבון, קשה לחשוב או לתפקד, לא מסוגלת ללמודו וקשה לדבר. פשוט מסתגרת בתוך עצמי וכמה ימים "בדכאון" אבל ממש ברמת גלישה למחשבות אובדניות\פגיעה ע"י הענשה. כאילו יש לי איזו רגישות יתר, לוקחת מאוד קשה יחס או מילים של אנשים- ולא יודעת להתמודד עם זה בכלל. אמירה של מישהו(קרוב) יכולה להעסיק אותי הרבה ולערער את עולמי. למה זה כך? היתי אצל פסיכולוגית וקשה לה לאבחן דכאון קליני כי רוב הזמן אני בסדר מבחינתנ מצב רוח ופעילה ומתפקדת. היא אמרה שיש לי בעייה בגישה, בתפיסה (לא קוגניטיבית, אלא בפרשנות סיטואציות). אם נניח פתאום יש לי איזה גורם מוטיבציוני כמו בחור שמעניין אותי, או מקצוע שלומדת ומעניין, או שקיבלתי ציון טוב (אפילו אחד) פתאום יש לי מוטיבצייה להכל. הופכת להיות תקשורתית, חברותית, מרוכזת, פעילה, עם מוטיבציה להצליח להתקדם וללמוד, לעזור לסביבה שלי ולדאוג לה, רצון לתת מעצמי הרבה, מתמלאת אנרגיות נפשית ופיזית. ולגבי הציון- מספיק לי אפילו ציון אחד טוב לקבל כדי להרגיש ש"אני מסוגלת, אני לא גרועה עד כדי כך, ואם אלמד אז אצליח". כבר פיתחתי תפיסה שלא משנה אם אלמד או לא, עדיין יהיו לי ציונים נמוכים וגרועים- שהופך לנבואה שמגשימה את עצמה לצערי. לפחות, יש לי מודעות לכך וזה תורם להבנה טובה יותר של עצמי והבעיות. עם זאת, אין לי פתרון לזה.