ליאת יקרה - תיאור מפורט (??)
ראשית נתתי לו שם... תראי, יש צינור שנמצא בתוך הגוף. הוא יוצא מחתך בבטן (בצד הבטן, כמו החתך של הניתוח - רק בצד השני, הפנוי...ככה היה אצלי) וקצה הצינור שבחוץ מחובר למין כלי קטן, הצוות קורא לו רימון. אני קראתי לו - "הארנק". (כי ביד ימין החזקתי את שקית הקטטר - "התיק"
ובשמאל - את הנקז
.) כשמו כן הוא - מנקזים את הנוזל המצטבר בו כל יום. לעיתים כמה פעמים ביום. מודדים את כמות הנוזל
. הנוזל, זה חומרי השטיפות שהיו בניתוח. ככל שאת יותר בתנועה, יש יותר נוזלים. גם תלוי איפה הצינור ממוקם בגוף ומאיפה הוא מנקז. זה נמצא בחלל הבטן, כך שעם התנועה שלך, הוא "תופס" נוזלים. לעיתים היתה כמות נאה של נוזל ולעיתים פחות. בכל אופן הוא הוצא ממני ביום שהשתחררתי מבית החולים (יום מס' 9). ולמה ביום האחרון? כי יומיים לפני כן שיחררו אותי מהקטטר ורצו לוודא שלא תהיה "דליפה" משלפוחית השתן לחלל הבטן. ארסנל רופאים
חקרו לי מדי יום את הנקז ואף רצו להוציא לי אותו כבר ביום הרביעי ואילך, אבל סוריאנו אמר לי כבר בהתחלה שזה הדבר האחרון שיצא - לכן לא נתתי לאף רופא לגעת בו
. עכשיו, זה לא נוח. אפשר לתלות אותו עם סיכת ביטחון על הכותונת. אני משום מה התעקשתי רוב הזמן להחזיק אותו ביד, כי לא חיבבתי את התחושה המוזרה שהוא תלוי. אבל ברור שלבד תמצאי טכניקה לתלות אותו כך שלא יציק. על החתך בבטן היה פלסטר ש"החזיק" אותו. אני ביקשתי שגם יחבשו לי את החתך כי אז התחושה היא שהצינור "יציב" וזה גם מרגיש "נקי" יותר. לא יכולתי לישון על הצד, אז 9 ימים - רק על הגב. מעצבן, אבל זה זניח. בשירותים, כשהכריחו אותי לדווח על מס' 2 , זה קצת הפריע "ללחוץ". אבל כשהבנתי שלא ישחררו אותי ללא תוצר משמעותי
, לחצתי גם לחצתי למרות אי הנוחות. גם להתקלח עם כל הצנרת זה לא הכי פשוט. ביום הראשון אחות עזרה לי, אח"כ אמא. בהמשך - פיתחתי טכניקות לבד. הוצאתו - לא בניתוח. הוא נותק (לא אלאה אותך באופן קשירתו מעבר לפירוט המייגע עד הלום) ונמשך החוצה ביד מיומנת. מנקים את האיזור וחובשים. אין תפרים, אין פלסטרים. זה נסתם לבד. כדאי שתקני מראש פדים - כמו תחבושת גזה (ריבועים קטנים של תחבושת) ופלסטר לבן עגול להדביק, כי את בבית חובשת את זה כל יום. הורדתי את החבישה כל יום במקלחת מתחת למים כדי שזה ירד בקלות. מרחתי לפני החבישה מחדש פולידין. האיזור הפריש נוזל כמה ימים. ברגע שזה נקרש ונסתם, עברתי למריחת קרם רסקיו והמשכתי לחבוש. כשהפצע הגליד, מרחתי שמן לוואנדר והפסקתי לחבוש. נותרה צלקת לא נוראית. אני יודעת שתיאוריי לעיתים מפורטים יתר על המידה, אבל אני חושבת שהידיעה מפחיתה מההלם
. מאחלת לך
רבה רבה. אני פה לכל שאלה - את מוזמנת להחליט אם תרצי את התשובה בגירסת הצנזורה
, או הגירסא המלאה
.
). הוא תאר מה הולך להיות וגם אמר שחוץ מקטטר יתכן ויוציאו שקית נוספת לניקוז מהשלפוחית דרך הבטן ח"ו (כבר כואב לי
). מה שהיה מוזר שאמר שהיו רק ניתוחים בודדים לכריתת שלפוחית לבנות האנדו ואילו סוריאנו וזולטי כשדברו על הצורך בניתוח אמרו שמאז לפני שנתיים כבר ניתחו מספר רב מאוד של מקרים כאלה וכריתות חלק מהשלפוחית. ואני חשבתי שעכשו הניסיון הוא רב אבל התברר לי אתמול שלא כך. הסתירה בדברים - מוזרה ומעוררת שאלות!
