את שואלת שאלה טובה.
הגילוי הזה של החיים לאחר המוות נותן לי משמעות אחרת לחיים בעולם הזה ולמעשה להבין שאנחנו כאן למטרה מסוימת, מה שלא חשבתי לפני זה על כל זה מעבר לסתם הירהורים... מאמר שמצאתי: החיים – כחלום והמוות - כיקיצה ההתייחסות האנושית אל המוות הינה כה מרכזית גם בשנות החיים עד שניתן לומר: "אמור לי מה אתה חושב על המוות, ואומר לך מה אתה חושב על החיים". ואמנם בתחום זה ניתן לראות שוני רב בין בני האדם. יש הנוקטים בשיטת בת-היענה; הם מתעלמים מהמוות וחסל, במחיצתם אסור להזכיר נושא זה! אחרים מביאים אותו בחשבון חייהם, אולם מסקנתם היא: "אכול ושתה, כי מחר נמות". הם אמנם חשים את `חד-פעמיותו` של הזמן, הם נוהגים לומר: "חיים רק פעם אחת" אולם דוקא משום כך הם סבורים שהערך העליון בחיים הוא הנאה גופנית. לדידם, האדם אינו מכיל יותר מאשר גוף חומרי, וממילא המסקנה היא: חטוף ואכול, חטוף ושתה בטרם יהיה מאוחר מידי, שהרי הזמן אוזל! מצויים לעומתם אחרים המגיבים בפחד, מפני הנעלם, מפני היסורים. הפחד מביא אותם לידי יאוש או לאי-איכפתיות, לאי-הערכה של החיים מחמת היותם סופיים. בין אלו ירבו המתאבדים גם אותם הקרויים "אמיצי-לב" נימנים על חתך זה של האוכלוסיה. אותם אמיצים אינם אלא מפקירי חיים מתוך אי-החשבתם. היחס האמיתי לחיים ולמה שעתיד לבוא אחריהם בא לידי ביטוי בקיצור נמרץ בסליחות לעשרת ימי תשובה: "כי יבוא יומי, אזי איקץ מחלומי, ואשובה אל מקומי". החיים כאן הינם מעין חלום. לפתע, בבוא היום אנו מקיצים מהחלום ושבים הביתה אל מקומנו האמיתי. "המוות" אינו מיתה, אלא יקיצה, התעוררות מחלום. לעתים החלום נעים ולעתים הוא חלום-בלהות. המתעורר מקיץ ומוצא את עצמו שוב במקומו. הוא חלץ מעליו את גופו-לבושו, הותיר אותו בעולם הגשמי-החומרי כאיכר השב מעבודת השדה, מותיר בחוץ את מגפיו המכוסים בוץ ונכנס הביתה. הידיעה שניתן להמשיל את הגוף למגפים של איכר מפנה את זרקורי ההתעניינות לגורמים החשובים באמת, לאלו שאיתם נכנסים הביתה, לנשמה שהיא בת אלמוות והיא היחידה המקנה מימד של נצח לאדם. יובל חיים.