בור בנשמה עמוק באמצע החזה בור בלי מידות חור בלי קצה ערפל של תובנות והסברים מבוך עצמי של אמיתות ושקרים חיטוט תמידי, כמעט פציעה חיפוש עיוור, שקיעה באשליה ברוכה הבאה יעלילוש
צר לי שהבור שלך מרגיש תמיד בלי מידות ובלי קצה. זה נכון שהוא כך, אבל כל פעם שחוזרים ממנו, מרגישים אותו פחות, נכון? אני נורא רוצה להתייחס לכל מי שכתב לי, אבל מרגישה נורא עייפה... סליחה.
מהתגובות כאן. אני קורא את הניתוח שלך על העבר ומוצא סיבות. המון סיבות. אח"כ קורא:"מרגישה שזה מאוחר, אולי אמות מחר?" וחושב לעצמי... הנה את מכינה לעצמך את הסיבה הבאה. אין מאוחר מדי! תמחקי את זה מהלקסיקון.
למה מאוחר מידי , "אולי אמות מחר? " ..... כולנו נמות מחר........ולא נדע מתי יגיע המחר. השאלה היא למה לא לנסות למלא את הבור הזה היום, בכל יום . למה מאוחר?
להגיע לתובנות מה עדיף, מה רצוי, ומה לא, אך ללכת עפ"י קשה עד מאוד מסוכן? לא בטוח, חכם- יכול להיות, תמיד חכמים אחרי מעשה. בורות נקרים בדרכנו הרבה גם כשלומדים לדלג מוצאים לפעמים שהיה מוסווה, ופתאום נופלים שוב בלי שנתכוון.
על החיבוק והחום. הייתי בסרט "מרי פופינס" עם הילדים, ודמעתי כל הזמן.. הם היו כל כך מוקסמים, ובריקוד של מנקי הארובות, הבת שלי צחקה כל הזמן. וכשמרי מפדרת את החוטם עם אבקת פחם שחורה.. מקסים. לא הבנתי כלום (מדובב ואני קוראת שפתיים) אבל נזכרתי. עכשיו שוב בבית. חזרה לקרקע, מהקסם של הקולנע. אבל אין דבר, מרגישה כל כך טוב. כל כך שווה לשחרר דברים בכנות. ומה שיהיה יהיה..