תשובות
קודם כל אומר שוב שאיני מתמצא לעומק בענייני גלובליזציה. ואני לאו דווקא האדם המתאים לענות על שאלות כאלו. 1. כפי שכבר אמרתי, אני מעדיף 100$ כאן, מאשר 0.5$ לפועל סיני ועוד 99.5$ לתאגיד בינלאומי ולמתווכים שבדרך. ומצטער, בשום צורה לא נראה לי מוסרי יותר לקנות תוצרת חוץ. כל אחד וההעדפות שלו והמוסר שלו. אני גם מניח שהקונה הישראלי שקונה תוצרת סין לא אומר לעצמו - איזה יופי אני עוזר לסינים, אלא: איזה יופי אני קונה בזול. 2. כל מנגנון שמקדם שימוש חוזר במוצרים - מבורך בעיניי. בכסף, בחרוזים, בתרומה. כל דבר. 3. לא התכוונתי לשלחן יד שנייה, אלא שמישהו מהקהילה יבנה או ישפץ שלחן עבור מישהו אחר. למסחר פנים קהילתי יש בעיניי יתרונות רבים. אחד מהם הוא האכפתיות של נותן השירות/המוצר כלפי המקבל. יתרון נוסף הוא שהמשאבים נשארים בקהילה ומחזקים את הקהילה - כי בסופו של דבר זה החרוז יחזור אל מי שנתן אותו. אני מאמין שאדם צריך כדבר ראשון לשאוף לשפר את הסביבה והקהילה שלו - כי על זה יש לאדם השפעה אמיתית וישירה, שהוא גם יכול לבחון אותה. נשמע לי מוזר (בלשון המעטה) לנסות לעזור ל"לא יודע מי" על ידי קניית רהיט באיקאה, או נעל ספורט מייד-אין-צ'יינה. 3ב. ישנה בעייה עם הכסף שאנחנו "שולחים" לעולם על ידי רכישה ברשת זו או אחרת - והיא נטייתו של הכסף להתרכז בידיים של אנשים מעטים מאד (והסיבות לכך רבות). סחר חליפין בתוך הקהילה, כדוגמת מחרוזת, מאפשר מערכת הרבה יותר שיוויונית, היות וההכנסות הן תוצר של עבודה אמיתית, ולא של מניפולציות בכסף, ריבית, עבודה של אנשים אחרים וכדו'. << השימוש במונח "חבר" וקביעה שיש אחד שהוא "חבר" ויש מי "שאינו חבר" היא אחת הבעייתיות עליה רמזתי. >> שום בעייתיות. אנחנו לא מועדון סגור. אנחנו גם מעודדים אחרים להקים קהילות משלהם. 4. << משמע, כל עוד המטבע הרשמי לא קרס, לא היה צורך בסוג זה של מסחר. >> דרך מוזרה מאוד להסיק מסקנות יש לך. מה עניין "לא היה צורך" לכאן? הרי לכולנו ברור שהמסחר הנפוץ הוא זה שנעשה במטבעות רשמיים, וסחר החליפין של קהילות דמויות מחרוזת תופס כיום נתח קטן. אז כן, גם בארגנטינה היה כך, כמו בכל מקום אחר. מה שכן אפשר להסיק מארגנטינה, כפי שכבר אמרתי, הוא שסחר חליפין יכול להיות בהחלט אפקטיבי לקבוצות מוחלשות שאין להן כסף. 5. <<לא ניתן יותר להסתפק בחלקות האורז>> זה כי תאגידים חקלאיים בינלאומיים לא מאפשרים לחקלאי הקטן להמשיך לעבוד את אדמתו ולחיות ממנה. מוות ממחלות אינו בהכרח הדרך היחידה לשמור על אוכלוסיה יציבה בכמותה. להזכירך, בחלקים מאירופה אין ריבוי טבעי כי אם ההיפך. <<ועלינו כמערביים מוטלת החובה המוסרית למנוע את גסיסתם מרעב ומעוני>> כפי שאולי ידוע לך, מתנגדי התאגידים טוענים שמדינות המערב פועלות באופן שגורם למדינות העולם השלישי יותר רעב ועוני ממה שהיה ללא התערבותם. למשל על ידי הלוואות, שאין דרך לוודא שהכסף מנוצל באופן מושכל לטובת האוכלוסיה, אבל החזר ההלוואות בריבית דריבית - פוגע באוכלוסיה ומשעבד את הכלכלה המקומית להחזר חובות למדינות המערב. תראה - תאגידים מעוניינים ברווחים שלהם. גורלם של התושבים מעניין להם ת'תחת. <<לספק תעסוקה למליונים שעזבו את הכפר ומצטברים בסלאמז סביב הערים הראשיות.>> ולמה עזבו את הכפר ומצטברים בסלאמז? כי זה הכיף שלהם? מדינות המערב בשיטה שאתה מציע פועלות כבריון שהוריד למישהו פטיש חמש קילו על הראש, ואז בא ומוכר לו תחבושת שישים על הראש. 6. "הגלובליזציה מביאה ברכה למדינות המוחלשות" על זה, כידוע, אתה ואני חלוקים. הקידמה יש בה ברכה. (אם כי זה תלוי בנסיבות. גם פצצת אטום זה קדמה, ומכשיר זעיר שמשתילים לך בטלפון להקליט את שיחותיך - גם זה קדמה. ולדחוף אנשים להחליף את מכונת הכביסה פעמיים בשנה - יש שיראו גם בזה קדמה.) יש עוד עניין מהותי - וזה המינון. היום העולם צועד לצערי לכיוון של תאגידי ענק, שמחסלים את הקטנים יותר. כל זמן שהתאגידים תפסו נפח מסויים במסחר, אבל עדיין התאפשר גם לעצמאי הקטן להתקיים (בין אם זה חקלאי באפריקה או חנווני באמריקה), המצב עוד היה נסבל. כיום, בגלל חדירתם של ארגונים כלכליים ענקיים ליותר ויותר תחומים, ובגלל התנהלותם באופן שאינו מאפשר להתחרות בהם, המרווח לעצמאים קטנים הולך ומצטמצם.
