לכבוש את ההר
New member
משהו טוב לרגיעה - ברבוניה! ../images/Emo13.gif
כמנהגי, מידי יום שישי, ירדתי אל עיר העברית הראשונה, נזכרתי כי מסעדת "ברבוניה" שוכנת לבטח, משני עברי רחוב בן-יהודה 192 + 163, בחרתי להיכנס לבר, עשוי בטעם טוב מעץ אורן בצבע טבעי, ואת פני קיבל עזרא בעל המקום, אשר נולד בגן שמואל ועם בגרותו עבר לקיבוץ כפר גלעדי בו היה אחראי על הובלת הדגים מבריכות המשק אל סוחרי הדגים התל-אביבים. יום אחד החליט עזרא, לוותר על כל הנאות הקיבוץ ונחת היישר אל מוקדי הבילוי של העיר הגדולה. למרות דמותו המגושמת משהו, הצליח לכבוש את לב צמרת הבליינים וחובבי מאכלי הים, בזכות החיוך הרחב וטוב הלב שלו. גם הסיפורים שהביא עמו מתקופת שירותו הצבאי, שרעננו את הסיפורים הישנים, ורובם היו מצוצים מהאצבע - אולי רק בשל עובדה זו, שבה את לב כולם, הקנו לו שם של איש נעים שיחה מרתק וחביב. החום המעיק בחוץ, לא הורגש כלל על הבר, מזגנים רבי עוצמה דאגו לכך, אך למרות זאת ביקשתי שליש הליטר של בירה גינס מהחבית, עדיף להזמין בירה בכמות גדולה ולשתות אותה בשקיקה של צימאון כשהיא מחלחלת אל הגרון בכמויות גדולות, אך החום מאלץ אותי להזמין כמויות קטנות יותר כדי שהבירה תישאר קרה ותוססת. זוגתי העדיפה להזמין בקבוק "סאן מיגל" בירה ספרדית, לא רעה בכלל. הפטפטת על הא ודא הופסקה על-ידי כשביקשתי את התפריט, הרי ברור לכל כי באנו ל"ברבוניה", בעיקר, כדי לאכול - וללא שהיות מיותרות הזמנתי "פיש-רול" משהו שדומה לאגרול, גם ברוטב המתלווה אליו, אם כי הוא עשוי בטעם פיקנטי יותר מבן דמותו הסיני. עוד בירה ועוד אחת ומכאן אל עוד מנה, הפעם: קלאמרי שהגיע כשהוא מלווה ברוטב מתקתק. את הרצועות המסורתיות, המאוסות עלי, החליפו כיסוני קלאמרי עשויים על הגריל ונימוחים מיד בפה עד כי לא נודע שבאו אל קרבי. תל-אביב מלאה בטיפוסים מרתקים ואחד מהם, בהפתעה מוחלטת, הגיע גם הוא אל הבר של עזרא. משפשף את עיניי כלא מאמין כאשר אני רואה את דמותו התמירה של ידידי מלמד, שועטת לעברי עם יד מושטת לשלום, ברגע זה ברור לי כי כאן אסיים את יום הבילוי השבועי שלי וכי עלי לשכוח את כל המקומות הנוספים בהם התכוונתי לבקר. מיד הזמנתי שרימפס בשמן זית ושום. אחיו של מלמד, משה מלמד, היה שחקן הרשום בדפי הפאר של הפועל תל-אביב נערץ על כל חובבי הכדורגל. גם ידידי, דוביד מלמד, אינו קוטל-קנים, עד לפני יציאתו לפנסיה מוקדמת, הייתה דמותו מוכרת לכל יורדי החוף התל-אביבי שם היה נוהג, באופן שלא מתאים לו, להציל את חייהם של שחיינים מדומים שעמדו, אוטו-טו, לטבוע בים התיכון מה שהשאיר לו אצלי, ובשל עוד כמה יתרונות, פינה חמה ואוהבת, בלב. מלמד רגיל לספר סיפורים ולא אחת לוקח לי שעות להבין את ההקשר שלהם לזמן ולמקום, והפעם הוא מתחיל בשאלה: "גיבורים?" ומבלי להמתין לתשובתי הוא ממשיך: "בוא אני אגיד לך מה ההבדל בין גיבורים! מאיר הר-ציון, כשהיה חבר משק, לרגלי הר תבור, היה מכין נבוטים כדי להכות ילדים ערבים שבאו לסחוב אבטיחים, ממקשות האבטיחים של המשק, קראו לו גיבור. אנחנו, כשהיינו ילדים, כאן ליד קולנוע "פאר", היינו חוצים את הירקון לצד השני עם נבוטים ביד, גם כן כדי לסחוב אבטיחים מהמקשה של הערבים - קראו לנו "פושטקים" ושתדע, אנחנו לא הרבצנו לילדים אלא רק לאריסים בעלי המקשות שבאו להפריע לנו לסחוב אבטיחים". בעוד אני מנסה לפענח את הסיבות לסיפורו של מלמד, תרות עיניי אחרי משקה שעשוי לעניין אותי, מהמבחר הרב שיש על שלושת המדפים הניבטים אלי מעל כתפי הברמנית אנג´לה, ומבחין במשקה שלא מוכר לי, וויסקי LAPHROAIG סקוטי מעורר סקרנות ואשר כבר ממבט ראשון, על פי שמו, ברור לי כי, מדובר במשקה מעושן שחסרונו העיקרי: עדיף לשתות אותו ללא קרח. כשה LAPHROAIG מתגלגל על קצה לשוני הגיעה מנת השרימפס, מנה הגונה, עשויה בטוב טעם, השרימפס מוקפץ במעט שמן זית וכיד הטובה שום. אין לך משהו מבחיל יותר משרימפס השוחה בשמן זית ועזרא מונע אפשרות כזו. כך, כשאנחנו מפטפטים על ההא ועל הדא ולא שוכחים את הבן של הא ודא, נהנים ומודים על האוכל והמשקאות, מכל טוב הארץ, נוחתת עלי צ´אפחה שכמעט מעיפה החוצה איזה שרימפס שכבר היה בדרך אל בית-מעיי, במבט חד וכועס, ממש בזווית העין, אני מבחין במומו המסריח. שני אנשים הכרתי, במהלך חיי, שהוצמדה אליהם המילה "מסריח" האחד היה רפי, שקנה את תוארו בזכות הסרחון הגדול שיצא מהגרביים שלו והיום הוא חלק מכוח העבודה של פידל קסטרו, ואילו בחלקו של מומו נפלה הזכות, כי הוא היה זה שתמיד התנדב לסחוב את הגוויות משדה הקרב, פעם - כידוע לכם, לא היו משאירים חברים מאחור ומשהו, כך היה נדמה, מריח הגוויות דבק במומו, אך גם הוא ידע כי כולם העריצו אותו על תעוזתו. בכלל, גוויות היו תחום ההתמחות שלו, אם רציתם להרגיז אותו, עליכם להגיד לו משהו בסגנון הזה: "מה יהיה מומו, מתי תחזור ללבוש את מדי המילואים, נדמה כי כבר שכחת איך הורגים ערבים", אמירה כזו יכולה להוציא אותו מדעתו. נכון, מומו הרג לא מעט, אבל רק כשזה היה הכרחי, הוא לא נהג להתרברב במעשיו, נהפוך הוא - תמיד אפשר היה לשמוע, בקולו, את הצער והעצב, כמו לוחם אמיתי, על כי הוא נאלץ לקפד חיי אחרים, למען קיומה של המדינה אותה כל-כך אוהב. השרימפס חלף עבר לו ומיד הזמנתי מנת ברבוניה שהגיעה בערמה גדולה, לא גדולים מדי, פריכים, כאלו שאפשר ללעוס אותן יחד עם העצמות. תענוג. עוד כוסית וויסקי וזוגתי זנחה את "סאן מיגל" לטובת וודקה "פינלנדיה" קפואה, ישר מהמקפא של הבר. עוד ברבוניה שהחליפה את זו שקדמה לה. ועוד וויסקי ועוד וודקה ועד וויקי ועו וודק עו סק עד קה ווו סססקקק ווו. די אני לא יכול יותר! שעת בין הערביים הגיעה, כשאספתי את כוחותיי, יותר נכון מה שנשאר מהם, נכנסתי לרכבי ושעטתי אל ירושלים בואכה בית-לחם. המחיר, 400 ₪ בתוספת תשר הגון, לא הרבה אם לוקחים בחשבון שאף אחד לא הזכיר את ההתנחלויות והמתנחלים.
כמנהגי, מידי יום שישי, ירדתי אל עיר העברית הראשונה, נזכרתי כי מסעדת "ברבוניה" שוכנת לבטח, משני עברי רחוב בן-יהודה 192 + 163, בחרתי להיכנס לבר, עשוי בטעם טוב מעץ אורן בצבע טבעי, ואת פני קיבל עזרא בעל המקום, אשר נולד בגן שמואל ועם בגרותו עבר לקיבוץ כפר גלעדי בו היה אחראי על הובלת הדגים מבריכות המשק אל סוחרי הדגים התל-אביבים. יום אחד החליט עזרא, לוותר על כל הנאות הקיבוץ ונחת היישר אל מוקדי הבילוי של העיר הגדולה. למרות דמותו המגושמת משהו, הצליח לכבוש את לב צמרת הבליינים וחובבי מאכלי הים, בזכות החיוך הרחב וטוב הלב שלו. גם הסיפורים שהביא עמו מתקופת שירותו הצבאי, שרעננו את הסיפורים הישנים, ורובם היו מצוצים מהאצבע - אולי רק בשל עובדה זו, שבה את לב כולם, הקנו לו שם של איש נעים שיחה מרתק וחביב. החום המעיק בחוץ, לא הורגש כלל על הבר, מזגנים רבי עוצמה דאגו לכך, אך למרות זאת ביקשתי שליש הליטר של בירה גינס מהחבית, עדיף להזמין בירה בכמות גדולה ולשתות אותה בשקיקה של צימאון כשהיא מחלחלת אל הגרון בכמויות גדולות, אך החום מאלץ אותי להזמין כמויות קטנות יותר כדי שהבירה תישאר קרה ותוססת. זוגתי העדיפה להזמין בקבוק "סאן מיגל" בירה ספרדית, לא רעה בכלל. הפטפטת על הא ודא הופסקה על-ידי כשביקשתי את התפריט, הרי ברור לכל כי באנו ל"ברבוניה", בעיקר, כדי לאכול - וללא שהיות מיותרות הזמנתי "פיש-רול" משהו שדומה לאגרול, גם ברוטב המתלווה אליו, אם כי הוא עשוי בטעם פיקנטי יותר מבן דמותו הסיני. עוד בירה ועוד אחת ומכאן אל עוד מנה, הפעם: קלאמרי שהגיע כשהוא מלווה ברוטב מתקתק. את הרצועות המסורתיות, המאוסות עלי, החליפו כיסוני קלאמרי עשויים על הגריל ונימוחים מיד בפה עד כי לא נודע שבאו אל קרבי. תל-אביב מלאה בטיפוסים מרתקים ואחד מהם, בהפתעה מוחלטת, הגיע גם הוא אל הבר של עזרא. משפשף את עיניי כלא מאמין כאשר אני רואה את דמותו התמירה של ידידי מלמד, שועטת לעברי עם יד מושטת לשלום, ברגע זה ברור לי כי כאן אסיים את יום הבילוי השבועי שלי וכי עלי לשכוח את כל המקומות הנוספים בהם התכוונתי לבקר. מיד הזמנתי שרימפס בשמן זית ושום. אחיו של מלמד, משה מלמד, היה שחקן הרשום בדפי הפאר של הפועל תל-אביב נערץ על כל חובבי הכדורגל. גם ידידי, דוביד מלמד, אינו קוטל-קנים, עד לפני יציאתו לפנסיה מוקדמת, הייתה דמותו מוכרת לכל יורדי החוף התל-אביבי שם היה נוהג, באופן שלא מתאים לו, להציל את חייהם של שחיינים מדומים שעמדו, אוטו-טו, לטבוע בים התיכון מה שהשאיר לו אצלי, ובשל עוד כמה יתרונות, פינה חמה ואוהבת, בלב. מלמד רגיל לספר סיפורים ולא אחת לוקח לי שעות להבין את ההקשר שלהם לזמן ולמקום, והפעם הוא מתחיל בשאלה: "גיבורים?" ומבלי להמתין לתשובתי הוא ממשיך: "בוא אני אגיד לך מה ההבדל בין גיבורים! מאיר הר-ציון, כשהיה חבר משק, לרגלי הר תבור, היה מכין נבוטים כדי להכות ילדים ערבים שבאו לסחוב אבטיחים, ממקשות האבטיחים של המשק, קראו לו גיבור. אנחנו, כשהיינו ילדים, כאן ליד קולנוע "פאר", היינו חוצים את הירקון לצד השני עם נבוטים ביד, גם כן כדי לסחוב אבטיחים מהמקשה של הערבים - קראו לנו "פושטקים" ושתדע, אנחנו לא הרבצנו לילדים אלא רק לאריסים בעלי המקשות שבאו להפריע לנו לסחוב אבטיחים". בעוד אני מנסה לפענח את הסיבות לסיפורו של מלמד, תרות עיניי אחרי משקה שעשוי לעניין אותי, מהמבחר הרב שיש על שלושת המדפים הניבטים אלי מעל כתפי הברמנית אנג´לה, ומבחין במשקה שלא מוכר לי, וויסקי LAPHROAIG סקוטי מעורר סקרנות ואשר כבר ממבט ראשון, על פי שמו, ברור לי כי, מדובר במשקה מעושן שחסרונו העיקרי: עדיף לשתות אותו ללא קרח. כשה LAPHROAIG מתגלגל על קצה לשוני הגיעה מנת השרימפס, מנה הגונה, עשויה בטוב טעם, השרימפס מוקפץ במעט שמן זית וכיד הטובה שום. אין לך משהו מבחיל יותר משרימפס השוחה בשמן זית ועזרא מונע אפשרות כזו. כך, כשאנחנו מפטפטים על ההא ועל הדא ולא שוכחים את הבן של הא ודא, נהנים ומודים על האוכל והמשקאות, מכל טוב הארץ, נוחתת עלי צ´אפחה שכמעט מעיפה החוצה איזה שרימפס שכבר היה בדרך אל בית-מעיי, במבט חד וכועס, ממש בזווית העין, אני מבחין במומו המסריח. שני אנשים הכרתי, במהלך חיי, שהוצמדה אליהם המילה "מסריח" האחד היה רפי, שקנה את תוארו בזכות הסרחון הגדול שיצא מהגרביים שלו והיום הוא חלק מכוח העבודה של פידל קסטרו, ואילו בחלקו של מומו נפלה הזכות, כי הוא היה זה שתמיד התנדב לסחוב את הגוויות משדה הקרב, פעם - כידוע לכם, לא היו משאירים חברים מאחור ומשהו, כך היה נדמה, מריח הגוויות דבק במומו, אך גם הוא ידע כי כולם העריצו אותו על תעוזתו. בכלל, גוויות היו תחום ההתמחות שלו, אם רציתם להרגיז אותו, עליכם להגיד לו משהו בסגנון הזה: "מה יהיה מומו, מתי תחזור ללבוש את מדי המילואים, נדמה כי כבר שכחת איך הורגים ערבים", אמירה כזו יכולה להוציא אותו מדעתו. נכון, מומו הרג לא מעט, אבל רק כשזה היה הכרחי, הוא לא נהג להתרברב במעשיו, נהפוך הוא - תמיד אפשר היה לשמוע, בקולו, את הצער והעצב, כמו לוחם אמיתי, על כי הוא נאלץ לקפד חיי אחרים, למען קיומה של המדינה אותה כל-כך אוהב. השרימפס חלף עבר לו ומיד הזמנתי מנת ברבוניה שהגיעה בערמה גדולה, לא גדולים מדי, פריכים, כאלו שאפשר ללעוס אותן יחד עם העצמות. תענוג. עוד כוסית וויסקי וזוגתי זנחה את "סאן מיגל" לטובת וודקה "פינלנדיה" קפואה, ישר מהמקפא של הבר. עוד ברבוניה שהחליפה את זו שקדמה לה. ועוד וויסקי ועוד וודקה ועד וויקי ועו וודק עו סק עד קה ווו סססקקק ווו. די אני לא יכול יותר! שעת בין הערביים הגיעה, כשאספתי את כוחותיי, יותר נכון מה שנשאר מהם, נכנסתי לרכבי ושעטתי אל ירושלים בואכה בית-לחם. המחיר, 400 ₪ בתוספת תשר הגון, לא הרבה אם לוקחים בחשבון שאף אחד לא הזכיר את ההתנחלויות והמתנחלים.