משהו חשוב...
בשבוע האחרון אני נתקל במקרים רבים של אלימות אצל בני נוער. רובנו המכריע עסוק בענייניו, עבודה, לימודים, חו"ל או וואטאבר. לפעמים אנחנו חושבים יותר מדי על עצמנו מאשר על הסביבה ושוכחים לרגע שאנחנו הדור הבא, המשוחררים של היום יהיו המנהיגים של מחר. אם יש לכם דקה, אני אשמח אם תקראו משהו שכתבתי בנושא... חישבו עליו, חישבו איך אפשר לתרום בנושא, קחו לשיחה את אחיכם ואחיותכם. דברו איתם. בידקו היטב עם מי הם מסתובבים, על תזרקו זין. כי מחר, לצערי הרב, גם הם חס וחלילה יכולים להפוך לכותרת בעיתון. ולמי שלא סובל לינקים, הנה הקטע: נוער הולך לאיבוד ---------------- ב-5 בדצמבר 96' נכנסו ארבעה צעירים ליער אוסישקין בכפר סבא: ליהי גלוזמן, סיגלית חיימוביץ', רעי חורב ואסף שטיירמן. לאחר זמן קצר נותר שטיירמן על הקרקע מתבוסס בדמו. חורב וחיימוביץ' היכו אותו, סקלו אותו באבנים ודקרו אותו למוות. במשך 56 שנות קיומה של מדינת ישראל הווה הנוער הישראלי דמות לדוגמא ולמופת. מימי החלוציות, לצבא הגנה לישראל, להקמת ישובים, תמיד הנוער היה במרכז. לרוצחים כמו רעי חורב וסיגלית חיימוביץ' קראו עשבים שוטים. היום, 8 שנים לאחר המקרה ההוא, נראה כי הנוער הישראלי איבד את שיווי המשקל, הולך שולל אחר סרטים, טלוויזיה ואינטרנט. כמעט כל יום ניתן לקרוא על מעשה אחר שביצעו נערים או נערות בבני גילם. השבוע נדקר עולה חדש מצרפת ע"י נער בן 17.5 כי "רצה לצאת גבר בעיני חבריו", 5 נערות ערכו משפט שדה לחברתן וגזזו את שערותיה, והשבוע עסקו בתי המשפט בפסק דינו של נער בן 16 שדקר למוות צעיר אחר בן 17, שסה"כ ביקש להחזיר לאחיו את אופניו הגנובות ונתקל "בגנגסטר של השכונה". אני בוהה במסך המחשב, מדליק סיגריה ומבקש לסיים את כוס הקפה שהכנתי מבעוד מועד. השעה כבר קרוב לשלוש לפנות בוקר אך עיני מסרבות להיסגר. מדינת ישראל נמצאת כיום בין 10 המדינות שבהן רמת אלימות הנוער היא הגבוהה ביותר. הנתון המפחיד הזה מחזיר אותי לימי ילדותי. המילה "ערסים" הייתה מעבירה בי צמרמורת כל פעם שהייתי שומע אותה. מילים כמו "גב", ו"כבוד" היו שגורות היטב בפיהם של חבריי ללימודים. אני יושב וחושב לעצמי היכן כל אותם "הערסים" כיום, באוניברסיטאות? אני מעלה חיוך על שפתיי כשאני חושב על מ' פותר תרגילים בסטטיסטיקה, יותר עדיף שימכור בשוק. מעניין אם יש עוד שחושבים כמוני. הבעיה היא שאותם "ערסים" מהתיכון הופכים בבוא הימים לעמכה של ימינו, וחבל. ללא חינוך למצוינות ואכיפה קשוחה של החוק נהפוך לעולם שלישי. עבריינות אצל בני נוער הפכה להיות מכת המדינה, ובמקום לטפל בה ע"י הקשחת עונשים אנו מנסים לשקם את אותם בני נוער. אין מחילה לנער שרצח או אנס, או אפילו מכר סמים. אם העונשים ימשיכו להיות כאלה מצחיקים, רמת הפשיעה רק תעלה. רוצח או אנס, סוחר סמים, צריכים לשלם בחייהם על מעשיהם. תקיפות לסוגיהן השונות צריכות להיגמר ב- 10-20 שנה בכלא, על מעשי שוד צריכים לשבת לפחות 8 שנים. יש לשנות את ניסוח חוק העונשין מ"עד שנתיים מאסר" ל"משנתיים מאסר ומעלה", בלי חנינה ובלי שום התנהגות טובה. פושעים צריכים לשלם על מעשיהם, וככל שהעונשים יהיו כבדים יותר, כך רמת הפשיעה תרד. ואם אפשר לסיים בנימה אישית, אם אתה הקורא משתייך לאותם הגילאים שאותם נהוג להגדיר כנוער. חשוב היטב על מעשיך ומה תרצה לעשות בחייך. האם תרצה לגמור בבתי הסוהר או בעמדות מפתח, כאלה שכל אחד חושק בהן. חשוב על הסביבה, ועל איך היא מסתכלת עליך כבחור למופת או כעבריין ידוע. על תחשוב על כבוד כמטרה בחיים, כבוד צריך לבוא מסובבך ולא ממך, אינך יכול לדרוש כבוד. לסאבלימינל והצל יש שיר שנקרא ילד רחוב. והוא הולך ככה: עוד פרחח בדאווין של תותח, בעולם לא מוצלח לשרוד הוא מוכרח, על כתף אחת שטן, על כתף שניה מלאך, לא נוכח, הוא נוצח, שישים ותשע מהפך. במכנס מחזיק אקדח מוכן לפעולה. חי באשליה, יותר נכון בהשאלה. לא נותנים לך - תקח, מרביצים לך – תרצח. שש עשרה מלאו לנער הבלתי מנוצח. טיפש חשב שהוא יחיה לנצח, הוא לא ציפה לקבל ת'כדור במצח. דקירות ודמעות, בתי קברות, סיוטים בלילות, ילדות של החבר'ה זונות. כולם חמומי מוח, משחקי כוח. עוד מנוח נקטף שרק התחיל לפרוח. אל תגיד חבל, עוד ילד קרימינל, גמרת ת'אוניברסיטה של החיים עם תואר ז"ל.
בשבוע האחרון אני נתקל במקרים רבים של אלימות אצל בני נוער. רובנו המכריע עסוק בענייניו, עבודה, לימודים, חו"ל או וואטאבר. לפעמים אנחנו חושבים יותר מדי על עצמנו מאשר על הסביבה ושוכחים לרגע שאנחנו הדור הבא, המשוחררים של היום יהיו המנהיגים של מחר. אם יש לכם דקה, אני אשמח אם תקראו משהו שכתבתי בנושא... חישבו עליו, חישבו איך אפשר לתרום בנושא, קחו לשיחה את אחיכם ואחיותכם. דברו איתם. בידקו היטב עם מי הם מסתובבים, על תזרקו זין. כי מחר, לצערי הרב, גם הם חס וחלילה יכולים להפוך לכותרת בעיתון. ולמי שלא סובל לינקים, הנה הקטע: נוער הולך לאיבוד ---------------- ב-5 בדצמבר 96' נכנסו ארבעה צעירים ליער אוסישקין בכפר סבא: ליהי גלוזמן, סיגלית חיימוביץ', רעי חורב ואסף שטיירמן. לאחר זמן קצר נותר שטיירמן על הקרקע מתבוסס בדמו. חורב וחיימוביץ' היכו אותו, סקלו אותו באבנים ודקרו אותו למוות. במשך 56 שנות קיומה של מדינת ישראל הווה הנוער הישראלי דמות לדוגמא ולמופת. מימי החלוציות, לצבא הגנה לישראל, להקמת ישובים, תמיד הנוער היה במרכז. לרוצחים כמו רעי חורב וסיגלית חיימוביץ' קראו עשבים שוטים. היום, 8 שנים לאחר המקרה ההוא, נראה כי הנוער הישראלי איבד את שיווי המשקל, הולך שולל אחר סרטים, טלוויזיה ואינטרנט. כמעט כל יום ניתן לקרוא על מעשה אחר שביצעו נערים או נערות בבני גילם. השבוע נדקר עולה חדש מצרפת ע"י נער בן 17.5 כי "רצה לצאת גבר בעיני חבריו", 5 נערות ערכו משפט שדה לחברתן וגזזו את שערותיה, והשבוע עסקו בתי המשפט בפסק דינו של נער בן 16 שדקר למוות צעיר אחר בן 17, שסה"כ ביקש להחזיר לאחיו את אופניו הגנובות ונתקל "בגנגסטר של השכונה". אני בוהה במסך המחשב, מדליק סיגריה ומבקש לסיים את כוס הקפה שהכנתי מבעוד מועד. השעה כבר קרוב לשלוש לפנות בוקר אך עיני מסרבות להיסגר. מדינת ישראל נמצאת כיום בין 10 המדינות שבהן רמת אלימות הנוער היא הגבוהה ביותר. הנתון המפחיד הזה מחזיר אותי לימי ילדותי. המילה "ערסים" הייתה מעבירה בי צמרמורת כל פעם שהייתי שומע אותה. מילים כמו "גב", ו"כבוד" היו שגורות היטב בפיהם של חבריי ללימודים. אני יושב וחושב לעצמי היכן כל אותם "הערסים" כיום, באוניברסיטאות? אני מעלה חיוך על שפתיי כשאני חושב על מ' פותר תרגילים בסטטיסטיקה, יותר עדיף שימכור בשוק. מעניין אם יש עוד שחושבים כמוני. הבעיה היא שאותם "ערסים" מהתיכון הופכים בבוא הימים לעמכה של ימינו, וחבל. ללא חינוך למצוינות ואכיפה קשוחה של החוק נהפוך לעולם שלישי. עבריינות אצל בני נוער הפכה להיות מכת המדינה, ובמקום לטפל בה ע"י הקשחת עונשים אנו מנסים לשקם את אותם בני נוער. אין מחילה לנער שרצח או אנס, או אפילו מכר סמים. אם העונשים ימשיכו להיות כאלה מצחיקים, רמת הפשיעה רק תעלה. רוצח או אנס, סוחר סמים, צריכים לשלם בחייהם על מעשיהם. תקיפות לסוגיהן השונות צריכות להיגמר ב- 10-20 שנה בכלא, על מעשי שוד צריכים לשבת לפחות 8 שנים. יש לשנות את ניסוח חוק העונשין מ"עד שנתיים מאסר" ל"משנתיים מאסר ומעלה", בלי חנינה ובלי שום התנהגות טובה. פושעים צריכים לשלם על מעשיהם, וככל שהעונשים יהיו כבדים יותר, כך רמת הפשיעה תרד. ואם אפשר לסיים בנימה אישית, אם אתה הקורא משתייך לאותם הגילאים שאותם נהוג להגדיר כנוער. חשוב היטב על מעשיך ומה תרצה לעשות בחייך. האם תרצה לגמור בבתי הסוהר או בעמדות מפתח, כאלה שכל אחד חושק בהן. חשוב על הסביבה, ועל איך היא מסתכלת עליך כבחור למופת או כעבריין ידוע. על תחשוב על כבוד כמטרה בחיים, כבוד צריך לבוא מסובבך ולא ממך, אינך יכול לדרוש כבוד. לסאבלימינל והצל יש שיר שנקרא ילד רחוב. והוא הולך ככה: עוד פרחח בדאווין של תותח, בעולם לא מוצלח לשרוד הוא מוכרח, על כתף אחת שטן, על כתף שניה מלאך, לא נוכח, הוא נוצח, שישים ותשע מהפך. במכנס מחזיק אקדח מוכן לפעולה. חי באשליה, יותר נכון בהשאלה. לא נותנים לך - תקח, מרביצים לך – תרצח. שש עשרה מלאו לנער הבלתי מנוצח. טיפש חשב שהוא יחיה לנצח, הוא לא ציפה לקבל ת'כדור במצח. דקירות ודמעות, בתי קברות, סיוטים בלילות, ילדות של החבר'ה זונות. כולם חמומי מוח, משחקי כוח. עוד מנוח נקטף שרק התחיל לפרוח. אל תגיד חבל, עוד ילד קרימינל, גמרת ת'אוניברסיטה של החיים עם תואר ז"ל.