משהו חוזר ונשנה ששמתי-לב אליו:

משהו חוזר ונשנה ששמתי-לב אליו:

בהמון מחזות של שייקספיר, נשים מתחפשות לגברים: ב"הלילה השניים-עשר", "צימבלין", "כטוב בעיניכם", "שני ידידים מורונה", "הסוחר מונציה", ואולי גם עוד אחד. למה זה כל-כך חוזר אצלו? במחזות של מחזאים אחרים שנכתבו באותה תקופה, נדמה לי שלא עשו דברים כאלה. במחזות האלו מוסבר שהסיבה היא שבאותה תקופה, כשאישה היתה יוצאת לבדה למסע, היה בטוח יותר כשהיו חושבים שהיא גבר.אבל למה במחזות של אחרים שנכתבו בתקופות קדומות, לא קורים דברים כאלה, שבהם אישה מתחפשת לגבר?
 

אורלי_ל

New member
אולי כי...

בתור גבר היו לה יותר אפשרויות, לצאת מהבית, לנסות דברים חדשים...
 
אבל עובדה שאצל מחזאים אחרים

בתקופות קדומות (כולל בתקופתו) לא היו קטעים כאלה. זה משהו פסיכולוגי אצלו או מה?
 

leisha1

New member
מוזר, כי ממה שהבנתי

בתקופתו של שייקספיר אסור היה לנשים להופיע בהצגות ולכן גברים היו מבצעים את תפקידי הנשים במחזות שלו.
 
נכון, אבל זה יותר קשה לגבר לשחק

אישה שמתחפשת לגבר, מאשר לשחק גבר אמיתי, ואפילו אישה לא-מחופשת! שייספיר רק היקשה על הגברים ששיחקו נשים ביצירות שציינתי.
 

beky1

New member
בכלל דווקא במחזות

נשים לא היו כלל שחקניות , אלא רק גברים ואת התפקיד של ההשים היו משחקים , נערים צעירים שקולם עדיין לא הוחלף..... אולי הכתיבה היא פשוט אנטי תזה למציאות שהיתה בעולם התאטרון........
 
אמצעי לחציית גבולות

ג'נדר-בנדינג הוא תופעה שכיחה בתיאטרון, ובתיאטרון של שייקספיר על אחת כמה וכמה. שייקספיר עוסק רבות בשאלות של מציאות מול ייצוג (בעיקר תיאטרון מול מציאות), שפה מול אמת, כוחן של האמנות והשירה לשנות את העולם, ובחינת הגבולות של נורמות חברתיות, ובכלל זה התנהגות מגדרית. מחזות שייקספיר מלאים במשחקי זהויות, זהויות גנובות, תעתועי זהויות, וכמובן - משחקי מגדר. במקרה של נשים שהתחפשו לגברים מוסיפה עוד פיתול לנבירתו של שייקספיר במכמני התודעה וההתנהגות האנושית, שהרי מדובר בגברים בתפקידי נשים בתפקידי גברים (היום אף קיימות להקות תיאטרון שייקספיריות המורכבות על טהרת הנשים, המשחקות גם את תפקידי הגברים, כולל אלה המשחקים תפקידי נשים המתחזות לגברים). חילופי זהויות, ובעיקר חילופי זהות מגדר, הם אמצעי ידוע להוספת עניין ומתח למחזה. חילופי זהויות מגדר מאפשרים לבחון ואף לחצות גבולות של יחסים חברתיים בלי לעורר התנגדויות וחרדות. קבצנים הופכים לאצילים, נסיכים לעמך, חוטאים לבעלי תשובה, נשים לגברים, והכל בן רגע, כבמטה קסם. זה חשוב, כי בתיאטרון של שייקספיר, ובמיוחד בקומדיות שלו, שהן סוגה שהוא פיתח לרמות בלתי ידועות לפניו באנגליה, העלילה מתקדמת מקונפליקט לפתרון תוך כדי התמודדות של הגיבורים עם כל מיני מכשולים, אשר יעודם להוסיף מתח ולאפשר הצגת סוגיות עומק. כך למשל ב"הלילה השניים עשר", ויולה מתחפשת לגבר אחרי שניצלה מאוניה שנטרפה בסערה (שהרי, ברור שבמצבה, סיכוייה לשרוד משתפרים לאין ערוך בהיותה גבר), על מנת לשרוד במקום שאליו נקלעה. היא מתקבלת לשירותו של הרוזן אורסינו, אשר בו היא ממתאהבת עד כלות. ויולה מציגה עצמה כצ'זריו, אח תאום לסבסטיאן, אשר עמו מבלבלים אותה (כלומר את צ'זריו). הרוזן אורסינו מאוהב באוליביה. הוא שולח את צ'זריו (כלומר, את ויולה) להשתדל אצל אוליביה בשביל אדונה (כלומר אדונו של צ'זריו). בעיה גדולה: כיצד תוכל להתגשם אהבתה של ויולה לרוזן אורסינו, כאשר זה חושב אותה לגבר? (ותוך כדי כך, גם אם הדברים לאנאמרים מפורשות, מבצבצת השאלה מדוע שני גברים לא יוכלו להגשים אהבתם). ב"הלילה השניים עשר", תעתועי הזהות, המשחקים בשפה ובחינת הקשר בין אשליה ומציאות משמשים את שייקספיר לא רק כדי לפלפל ולהניע את העלילה ולהביא אותה לפתרון, אלא גם כדי לבחון את משמעותה של התנהגות חברתית "נאותה". כך גם במחזות האחרים של שייקספיר, שהחוטים הדקים שמהם ארוגה תמונת המציאות שלנו נפרמים ונקשרים מחדש בתמונת הראי שהוא מציב מולנו. נורה
 
למעלה