נכון זו בחירה מוטעית כשלא כתבתי לה
מאיה יקרה, נכון, טעיתי כשלא הגבתי לתגובה של ורד. מצטערת. אך אינני חושבת שזו הבעייה. הקושי העיקרי כאן, הוא הנכונות של הורים אחרים לקבל את דעתך. גם הכותבים וגם הדוממים. כולנו אוהבים לקבל תגובות חמות ומחזקות מהאנשים הסובבים אותנו, כי מילה טובה וחום ואהבה מחזק את דרכנו. אך זה לא תמיד קורה. לפעמים אני מתאמצת כאן, אוספת ידע, מידע, קישורים ואף אחד לא מתייחס. ואני לא מדברת דווקא על הנושא האחד, שבו אני מתמקדת לאחרונה, אלא באופן כללי. לכל הורה יש את סגנון ההורות שלו וכפי שאנחנו מחפשים בין חברינו, אנשים החושבים כמונו, ונמשכים אל מי שמחזיק בדיעות דומות לשלנו, כך גם כאן נוצרה דינמיקה בין המצדדים והשוללים ואלו שבאמצע. תקיפה כמו של ורד באה ממקום לא טוב אצלה והייתי צריכה להגיב. מבקשת את סליחתך על שלא עשיתי זאת. אכן, כל אחד רואה את ילדו ולוקח אליו את מה שהוא מאמין בו. אך יש כאן ריבוי דיעות. הנסיון של סנופי ושלך היה באמת מתוך מקום של אמירה אישית וחברתית ואני אצטער אם לא תהיו פה. לגופו של עניין- גם אני מאד לא אהבתי את הביקורת הלוהטת של להבת אש וחברותיה. היא היתה מתוך מקום מאד אחר, מתוך ההתנסות האישית שלה ולא מספיק קיבלתי אותו, כשהיו לה התנסחויות מאד נוקשות, מבלי להבין שיש פה שוני. זהו פורום של הורים ולהורים יש גם אמירות קשות לעיתים, אך חשוב שהקול שלך ושל סנופי ישאר פה, כי הוא חשוב לשני הצדדים. ההשוואה שלי בין האמירה שלכם ובין התנהגות חלק מהילדים, באה מתוך הסאבטקסט שהיה בגוף האמירה שלכם שאמר משהו מעין - טוב נמאס לי כשלא נותנים לי לדבר כאן, או לא מחזקים אותי, אז אני הולך בטריקת דלת! ביי- ולצערי זו היתה התחושה שלי מההתרסה של סנופי: "לצערי ראיתי פה שלהיות הורים לילדים אוטיסטים זה לא תמיד מבטיח חופש מדעות קדומות, אי פגיעה בילדים ופתיחות לשונה. בהתחלה חשבתי שיש טעם להאבק אבל לצערי אין לי כוח לזה יותר" מישהו חכם אמר שאנחנו בוחרים להתרגז על אמירות של אחרים. אנחנו בוחרים את התגובות שלנו. סנופי בחר לכעוס ולהתרגז. הוא הטיח בנו שיש לנו דיעות קדומות... נו טוב, גם זו בחירה שלו. הדיעות שלו, לדעתו, נאורות יותר. אולי הוא צודק, אולי לא. בשיעור אתמול שהייתי בו, דיברה המדריכה על הכוחות הטובים שיש בישראל. אחד המשתתפים אמר לה- אבל איך את לא מתייחסת אל הרוע והשחיתות שפשטה פה בכל מקום. אז היא אמרה- כשבאים אלי לטיפול, אני מוציאה את כל המחלה והרוע החוצה- כי אז יש מקום לטפל בו לנקות ולטהר. כי במקום שיוצאת ממנו המחלה- נכנסת הבריאות, החוכמה. גם בארץ, כאשר השחיתות מוצאת החוצה והיא מגיעה לטיפול ודיון ציבורי- רק אז אפשר לנקות ולטפל בגוף החולה הזה ולהבריא אותו. זהו תהליך מבריא. אז סנופי, אם אתה חושב שמקומך לא פה- לדעתי, דווקא דיונים כאלו, מעלים סוגייה חשובה. סוגייה הקשורה לסגנון ההוררות שלנו, לביטחון שלנו בדרכינו ולטעויות שאנחנו עושים, לעיתים מבלי לדעת. אך גם לטעויות שאולי אתה עושה, כמו כולנו, מתוך דרך החיים שלך. לדעתי זה נושא שחשוב להציף אותו כלפי מעלה אל דף הפורום ואני חושבת שגם אני נתרמת רבות מכך. גם דיעות קדומות או חשוכות מבערים עם אור. אתה מוזמן לנשום עמוק ולחשוב אם הדרך שלך צריכה להיות מתוך רוגז וטריקת דלת, או מתוך רצון לקחת פסק זמן, ולחזור כשתרגיש בנוח. מיכל יקרה, אינני חושבת שצריך לצאת למלחמה. אני חושבת שחשוב להקשיב לדיעות נוספות. גם מתוך נכונות לשמוע דיעות שונות משלך. גם מים מחלחלים אל הסלעים החזקים ביותר, בעדינות ובנועם, מתוך התמדה, כאשר הם מוצאם את החריצים הדקים, או הסדקים שעל פני הסלע. לכולנו יש סדקים וחריצים כאלה. דברי נועם יכולים לחלחל דרכם. לצערי, דברי תוכחה וכעס, אינם מוצאים את החריצים אלא מתדפקים בעוד על משטח הסלע וצונחים למטה. הרבה מילים שנכתבו פה על ידי הבוגרים היו דברי תוכחה כאלו ולהורים נמאס, בדיוק כפי שסנופי מואס בדברי תוכחה. את השינוי עושים מתוך אמירה אישית, אמונה ונקיון פנימי באמונות. אמונות לא נכונות יכולות להשתנות, בין לילה, אלא רק עם תהליך. זה לא זבנג וגמרנו ולכך צריך אורך רוח ואורך נשימה. אני זוכרת כשראיתי איך מלי קסלר מלמדת אספים צעירים להשתמש "במרכך". לכרך את דבריהם, כך שיהיו נעימים גם לאוזן השומעת, ולהבין שיש דרכים שונות לומר את אותו הדבר. מרכך כזו מאפשר לך לדבר מבלי לפגוע. כולנו, או חלקינו, בחלקים ה"אספיים" שלנו, צריכים ויכולים ללמוד להשתמש במרכך הזה. רק כך תשתנה צורת חשיבה. רק עם אהבה- ולא עם כוח.
