משהו אישי
מזמן מזמן לא היית פה, כי מזמן מזמן לא ישבתי כך בשעות המאוחרות של הלילה מול המחשב. נראה שהלילה יש לי סיבה. מחר אבא שלי עתיד לעבור ניתוח מעקפים בלב. זה נפל עלינו בהפתעה גמורה, ועכשיו ההפתעה כבר התחלפה לדאגה. גדולה, שחורה, מפחידה, מאיימת. דאגה אמיתית כזו. מחר בצהרים הוא יורדם, ואנחנו נצטרך להחזיק אצבעות במשך שבע שעות בערך, כדי שהוא יתעורר, וכדי שהוא יתעורר בריא. אז אם תוכלו לכוון את מחשבותיכם החיוביות לכיוון "סורוקה" - זה בוודאי יעזור. היום נפרדתי ממנו ואני מאז קרוע לחלוטין (ומובן שמחר אני מלמד כאילו כלום...). כדי שלא יהיה משעמם, אני מוסיף פה משהו שפרסמתי במאי 1999 בפורום "מהמגירה לדיסק" של IOL. זה מהניתוח הקודם... אני נזכר הרבה בסיפור הזה בימים האחרונים. תל השומר אבי אנוכי את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי בתל השומר, כלומר לא חגגתי אבל כן בתל השומר. ביום שישי אחי ואני באנו לבקר את אבא שלי, שניתחו אותו ופתחו לו סתימה בעורק הצוואר. נכנסתי לחדר שלו בהרגשה הידועה של "ברגע זה אני מעדיף להיות בכל מקום אחר בעולם , רק לא פה" וראיתי את אבא בחלוק תכלכל, עם קליפסים ממתכת לאורך כל הצוואר, שהיה נפוח ואדום. הוא שמח לראות אותנו, ויצא לו קול מצחיק כזה, גבוה וסדוק, לא כמו הבאס הידוע שלו. כך, ערב שישי, בכל הארץ אוכלים עוף, ואני יושב ליד אבא שלי, שמטושטש למדי מהתרופות ועייף מלילה של חוסר שינה ומוטרד מהצפצופים של מכשירי הטיפול הנמרץ. אני, הקרוי לרוב "קטני שלי", מחזיק את ידו בכף יד שמאל שלי, וימיני מונחת על כתפו. כמו במעגל חוזר, המוזן מכל מה שקיבלתי בילדותי, אני משיב לו זרמים של אהבה. פעם, בבית ספר, שני ילדים התחילו לריב במסדרון, ואני ניגשתי ונגעתי באחד מהם והריב נפסק. ממש הומס באותו הרגע. זה היה קסם אמיתי, ורק אני שמתי לב אליו. עכשיו אני נוגע באבא, והוא הולך ונרגע, הולך ונרדם סוף סוף, שליו. היום אני אמנם כבר אחר. כבר גדלתי, ויש בחורות שאמרו שיש לי חשמל בידים ושהן חמות במיוחד, אבל כאן אני עם אבא שלי, ואותו חשמל זורם לו ומבקיע דרך בין ארבעים ושתים השנים המבדילות בינינו, עובר את נקודת ההיפוך וממשיך: עכשיו אני אבא שלו. כעבור כמה ימים, אבא עבר לחדר ההתאוששות, קיבל חדר משלו, ובליל יום ההולדת שלי, יצא שהגיע תורי להחליף את אמא, ולהיות לילה שלם בחדר של אבא. "קיבלתי מאמא את המשמרת" ותוך זמן קצר נשארתי לבדי. היה לי משהו מעניין לספר לאבא, על מישהי שהכרתי באינטרנט, והיתה צעירה ממני בהרבה, אבל לא דומה לשום דבר שמסתובב בצ'אטים, והשתעשעתי במחשבה שננהל שיחת גברים שתהיה גם שיחה בין אבא וביני, בנו הקטן שלעולם לא נגמרות לו השאלות. כצפוי, אבא נרדם ואני נשארתי איתו, לבדי. הפי בירת'דיי טו יו, הפי בירת'דיי טו יו... בחוץ מעט כוכבים, מן ההקצבה הדלה שיש לגוש דן, מן החלון נשקף מראה של תקרת המחלקה שלידינו, ואורות ניאון נשפכים על החצץ שעליה, דולקים כל הלילה כמו באיזה חדר מצב. זמזום קבוע של מזגנים ברקע, ונשימות כבדות של אבא. אמא הכינה אותי לזה שבכל רגע זה נשמע כאילו הוא מפסיק לנשום, ומזל שהיא עשתה את זה, כי אחרת הייתי כבר מזמן חוטף התקף לב ומזעיק את האחות בכל רבע דקה. כך אני עומד, בגבי לחדר ופני בחלון, אוזן אחת כרויה לשמוע את הנשימות, מודאגת בכל זאת, והעיניים עפות להן מעל אדי הלילה הלח, אל מישהי שבטח ישנה מזמן, צעירה מדי ורדומה. אני מרחף לי בחוץ, כל-כך לא שייך לאיזור העירוני הזה, מחפש לי אהבה או לפחות מישהי לדבר איתה, ובחדר מאחורי נח הילד שלי, שהופקדתי להעביר אותו בשלום את הלילה. בכל שעה אני מעיר את אבא שישתה קצת מים. עוזר לו להתרומם לחצי ישיבה, מחזיק אותו כך בפעם הראשונה בחיי, נוגע בו אחרת. אבא מתעורר אסיר תודה לראות אותי, תלוי בי כל כך, מניח לי להשהות את ידיי מעט יותר, לכסות אותו, ללטף. בכל שעה מתעורר אותו אבא. בכל שעה בן אחר מעיר אותו. בבוקר אבא התעורר מעצמו. אור תל אביבי חיוור העיר אותו בעדינות, ולידו - עייף וקצת מבולבל - ישב בנו, לראשונה בחייו בן עשרים ושמונה ממש. כך או כך, בטוּבוֹ של האל וברחמיו, אני מקווה שיהיה מוצלח.
מזמן מזמן לא היית פה, כי מזמן מזמן לא ישבתי כך בשעות המאוחרות של הלילה מול המחשב. נראה שהלילה יש לי סיבה. מחר אבא שלי עתיד לעבור ניתוח מעקפים בלב. זה נפל עלינו בהפתעה גמורה, ועכשיו ההפתעה כבר התחלפה לדאגה. גדולה, שחורה, מפחידה, מאיימת. דאגה אמיתית כזו. מחר בצהרים הוא יורדם, ואנחנו נצטרך להחזיק אצבעות במשך שבע שעות בערך, כדי שהוא יתעורר, וכדי שהוא יתעורר בריא. אז אם תוכלו לכוון את מחשבותיכם החיוביות לכיוון "סורוקה" - זה בוודאי יעזור. היום נפרדתי ממנו ואני מאז קרוע לחלוטין (ומובן שמחר אני מלמד כאילו כלום...). כדי שלא יהיה משעמם, אני מוסיף פה משהו שפרסמתי במאי 1999 בפורום "מהמגירה לדיסק" של IOL. זה מהניתוח הקודם... אני נזכר הרבה בסיפור הזה בימים האחרונים. תל השומר אבי אנוכי את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי בתל השומר, כלומר לא חגגתי אבל כן בתל השומר. ביום שישי אחי ואני באנו לבקר את אבא שלי, שניתחו אותו ופתחו לו סתימה בעורק הצוואר. נכנסתי לחדר שלו בהרגשה הידועה של "ברגע זה אני מעדיף להיות בכל מקום אחר בעולם , רק לא פה" וראיתי את אבא בחלוק תכלכל, עם קליפסים ממתכת לאורך כל הצוואר, שהיה נפוח ואדום. הוא שמח לראות אותנו, ויצא לו קול מצחיק כזה, גבוה וסדוק, לא כמו הבאס הידוע שלו. כך, ערב שישי, בכל הארץ אוכלים עוף, ואני יושב ליד אבא שלי, שמטושטש למדי מהתרופות ועייף מלילה של חוסר שינה ומוטרד מהצפצופים של מכשירי הטיפול הנמרץ. אני, הקרוי לרוב "קטני שלי", מחזיק את ידו בכף יד שמאל שלי, וימיני מונחת על כתפו. כמו במעגל חוזר, המוזן מכל מה שקיבלתי בילדותי, אני משיב לו זרמים של אהבה. פעם, בבית ספר, שני ילדים התחילו לריב במסדרון, ואני ניגשתי ונגעתי באחד מהם והריב נפסק. ממש הומס באותו הרגע. זה היה קסם אמיתי, ורק אני שמתי לב אליו. עכשיו אני נוגע באבא, והוא הולך ונרגע, הולך ונרדם סוף סוף, שליו. היום אני אמנם כבר אחר. כבר גדלתי, ויש בחורות שאמרו שיש לי חשמל בידים ושהן חמות במיוחד, אבל כאן אני עם אבא שלי, ואותו חשמל זורם לו ומבקיע דרך בין ארבעים ושתים השנים המבדילות בינינו, עובר את נקודת ההיפוך וממשיך: עכשיו אני אבא שלו. כעבור כמה ימים, אבא עבר לחדר ההתאוששות, קיבל חדר משלו, ובליל יום ההולדת שלי, יצא שהגיע תורי להחליף את אמא, ולהיות לילה שלם בחדר של אבא. "קיבלתי מאמא את המשמרת" ותוך זמן קצר נשארתי לבדי. היה לי משהו מעניין לספר לאבא, על מישהי שהכרתי באינטרנט, והיתה צעירה ממני בהרבה, אבל לא דומה לשום דבר שמסתובב בצ'אטים, והשתעשעתי במחשבה שננהל שיחת גברים שתהיה גם שיחה בין אבא וביני, בנו הקטן שלעולם לא נגמרות לו השאלות. כצפוי, אבא נרדם ואני נשארתי איתו, לבדי. הפי בירת'דיי טו יו, הפי בירת'דיי טו יו... בחוץ מעט כוכבים, מן ההקצבה הדלה שיש לגוש דן, מן החלון נשקף מראה של תקרת המחלקה שלידינו, ואורות ניאון נשפכים על החצץ שעליה, דולקים כל הלילה כמו באיזה חדר מצב. זמזום קבוע של מזגנים ברקע, ונשימות כבדות של אבא. אמא הכינה אותי לזה שבכל רגע זה נשמע כאילו הוא מפסיק לנשום, ומזל שהיא עשתה את זה, כי אחרת הייתי כבר מזמן חוטף התקף לב ומזעיק את האחות בכל רבע דקה. כך אני עומד, בגבי לחדר ופני בחלון, אוזן אחת כרויה לשמוע את הנשימות, מודאגת בכל זאת, והעיניים עפות להן מעל אדי הלילה הלח, אל מישהי שבטח ישנה מזמן, צעירה מדי ורדומה. אני מרחף לי בחוץ, כל-כך לא שייך לאיזור העירוני הזה, מחפש לי אהבה או לפחות מישהי לדבר איתה, ובחדר מאחורי נח הילד שלי, שהופקדתי להעביר אותו בשלום את הלילה. בכל שעה אני מעיר את אבא שישתה קצת מים. עוזר לו להתרומם לחצי ישיבה, מחזיק אותו כך בפעם הראשונה בחיי, נוגע בו אחרת. אבא מתעורר אסיר תודה לראות אותי, תלוי בי כל כך, מניח לי להשהות את ידיי מעט יותר, לכסות אותו, ללטף. בכל שעה מתעורר אותו אבא. בכל שעה בן אחר מעיר אותו. בבוקר אבא התעורר מעצמו. אור תל אביבי חיוור העיר אותו בעדינות, ולידו - עייף וקצת מבולבל - ישב בנו, לראשונה בחייו בן עשרים ושמונה ממש. כך או כך, בטוּבוֹ של האל וברחמיו, אני מקווה שיהיה מוצלח.
